La La Land // 2016

הרבה זמן שלא כתבתי על סרט, ואני חייבת להתוודות שזה בגלל שהרבה זמן לא צפיתי בסרט בקולנוע. איכשהו כשאני צופה בסרטים בבית – דווקא הקרבה למקלדת מקטינה את הסיכוי שאכתוב. אולי גם כי הצפיה בסרט על מרקע צנוע ובווליום שפוי גורמת לחוויה להיות קטנה יותר באופן טבעי והחושים לא מנוצלים עד תום; הסרט צריך להיות מעבר לאסתטיקה ויזואלית ואודיטורית בשביל שאחוש בדחף לכתוב עליו מהבית.

ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש”לה לה לנד” כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. “לה לה לנד” נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.

הסרט האחרון שדמיאן צ’זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת’רס והוא בתור מוזיקאי ג’אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג’לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.

מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג’אז האגדי של לוס אנג’לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ’זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג’סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג’אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R’n’B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג’ון לג’נד כחבר ילדות של סבסטיאן.

והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי “התעשיה”) – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.

ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס’ 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג’סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג’ פאסק וג’סטין פול).

“לה לה לנד” זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.

נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.

Cafe Society / 2016

באופן יחסי לקריירה של וודי אלן, אני מעריצה מאוד טריה, כזו שגם לא ששה להשלים צפיה בכל אחד ואחד מסרטיו (ויש הרבה כאלה). ובכל זאת, בשנים האחרונות, אני צופה בכל אחד מהסרטים שאלן מוציא. בשנה שעברה קראתי מחקר של נטפליקס שניסה להתחקות אחר נקודת ה”התמכרות” לסדרות; המחקר ניסה לחזות מהי נקודת האל-חזור בה הצופה נשבה בסדרה בה הוא צופה, מהי הנקודה בה יצפה בסדרה עד סופה. אני חושבת שעבורי נקודת האל-חזור בקריירה של אלן הייתה “חצות בפריז”.לוודי אלן יש חיבה יתרה לנוסטלגיה ולקונפליקטים העמוקים ביותר של נפש האדם, וכשהוא מצליח להסיר מהם את האיפור הכבד – מתגלות פנינים אמיתיות. כך לדוגמא ב”חצות בפריז” הנחתם בדיאלוג הבא:

Adriana, if you stay here though, and this becomes your present then pretty soon you’ll start imagining another time was really your… You know, was really the golden time. Yeah, that’s what the present is. It’s a little unsatisfying because life’s a little unsatisfying.

או בעלילת Irrational Man, הסרט המעולה שקדם לקפה סוסייטי. שלא תבינו לא נכון, לאלן יש גם נפילות די רציניות – לא משנה כמה פעמים ניסיתי לצפות ב”רומא, באהבה” – פשוט לא הצלחתי. כך גם “ויקי כריסטינה ברצלונה” לא ריגש אותי כמו את רבים ממעריציו של אלן.

אולם דווקא בקפה סוסייטי יש את האיכות האלן-ית שאני אוהבת. זה סרט קטן וקצר, שעה וחצי על קונפליקט פשוט ונדוש, מלווה במוזיקה מעולה ובשורת כוכבים (ג’סי אייזנברג בתפקיד היהודי המבולבל שאלן אהב לשחק, בלייק לייבלי וקריסטן סטוארט). קפה סוסייטי מספר את סיפורו של בובי, הצעיר מבין משפחה ניו-יורקית יהודית, שעוזב ללוס אנג’לס על-מנת לעבוד בסטודיו הסרטים המצליח של דודו, פיל. בובי מתאהב בורוניקה מזכירתו של פיל, אולם למרבה הצער, היא כבר נמצאת במערכת יחסים המובילה את בובי לחזור לניו-יורק ולהיכנס לעסקים עם אחיו בני המאפיונר. גם ורוניקה וגם בובי מוצאים את עצמם, לאחר שנים, בתוך עסקי השואו-ביז, בקפה סוסייטי, והדיסוננס בין הצעירים שהיו פעם – כאלה המתרחקים מאור הזרקורים, למי שהם היום – אנשי החברה הגבוהה, גורם לאהבתם להמשיך ולבעור.

אז האם זהו סרט השנה? לא. אבל אלן עדיין מצליח להוציא תחת אמתחתו סרטים שפשוט כיף לצפות בהם, עם סבטקסט שמעורר מחשבה גם אם קלילה ומרפרפת.

Philomena / 2013 & Walk the Blue Fields / 2014

בקיץ 2009 נסעתי לאירלנד עם סבתא שלי. זו הייתה שנה מלאת אנחות וגמגומים על העבר, על העתיד, על החיים הבוגרים, על משמעות…וסבתא שלי, בהיותה אדם פרקטי למדי, החליטה להוציא אותי משגרת ההרהורים הבלתי פוסקים למקום אחר שאולי ייתן לי פרספקטיבה מרוחקת – כפי שאמרו או חשבו חז”לינו: קצת וויסקי ובירה לא יזיקו.

אירלנד - עגלה עם סוסה
אירלנד // 2009 // “עגלה עם סוסה” // צילום: שחר רודריג

אני בטוחה שהאירלנד שאני ראיתי בשבעת הימים הללו היא לא אירלנד האותנטית, כפי שכל טיול מאורגן או טיול בכלל, איננו תמונת מראה של החיים עצמם במקום כלשהו. למען האמת, כשאני הופכת בכך – גם את החיים הטיפוסיים בישראל, אלה שיכתבו עליהם בסיפורים, כנראה שאני לא יודעת לתאר. אבל עכשיו, באפריל 2016, בטווח זמן של פחות משבוע – התוודעתי ולו במעט לחיים באירלנד של המאה העשרים; מחד, דרך הספר של קלייר קיגן: “ללכת בשדות הכחולים” בהוצאת זיקית, ומאידך דרך הסרט המקסים “פילומנה” שיצא ב-2013 לאקרנים.

“ללכת בשדות הכחולים” הוא אוסף סיפורים קצרים מאת קיגן, אירית מלידה ממחוז וויקלו. הוא כולל נובלה אחת בשם “האור השלישי” ושלושה סיפורים קצרים: “מתנת הפרידה”, “ללכת בשדות הכחולים” ו”ליל החוזרָרים”. משונה לגלות שמרבית הסיפורים הם סיפורי היסטוריה קרובה – גילהּ של הכותבת, וגם כמה מהפרטים בסיפוריה, מסגירים את העובדה כי התקופה היא שנות השמונים והתשעים ולא כפי שניתן לדמיין קתולים ואמונות טפלות – כשייכים לימי-הביניים. בכל סיפוריה של קיגן מככבות נשים: החל מילדות קטנות למשפחות מוכות גורל ועד לנשים מוכות גורל בעצמן. הנשים הן כמעט תמיד קורבנות שניצלו מגורל מר ומגברים כוחניים ולקחו את עתידן בידיהן. את “מתנת פרידה” קראתי פעמיים רק כדי לנסות ולהבין כמה מתוך עצמה קיגן השקיעה בסיפור הלא-פשוט לעיכול הזה. מתנת פרידה מסופר מנקודת מבטה של הדוברת, צעירה העוזבת את ביתהּ אל מעבר לאוקיינוס כדי לרכוש השכלה ותואר אקדמי בארצות-הברית, ממש כפי שקיגן עצמה עשתה. את המתנות הגדולות בחייה היא מקבלת מאחיהּ – מפתח לחדר שהקים עבורה כעיר מפלט מאביהּ המתעלל ומפתח לחיים חדשים בארצות הברית, בידיעה כי הוא ימשיך לטפל בחווה המשפחתית.

“פילומנה” הוא סרט המבוסס על סיפור אמיתי. הספר והסרט מגוללים את סיפורה של פילומנה לי שנכלאה במנזר לאחר שנכנסה להריון בלתי מתוכנן בגיל צעיר. בנה אנת’וני נולד במנזר ונמכר למשפחה אמריקאית אמידה, כחלק מסחר חליפין שהיה נהוג בשנות הארבעים והחמישים באירלנד. פילומנה עוסק בשאלת האמונה: האם ניתן להאמין באל טוב ומיטיב כשנציגיו עלי אדמות מסבים כל-כך הרבה צער ועצב למאמינים בו?

לאמונה יש תפקיד מרכזי בתרבות האירית, הן קיגן והן פילומנה לי ממחישות זאת. יש משקל רב לאמונות טפלות, לכנסיה, וגם מהתמונות שנותרו מהטיול של 2009 ניתן להסיק שהצלב הוא יותר משריד תרבותי היסטורי. ב”ליל החוזררים” של קיגן, אמונה טפלה אחת מקבלת משמעות הפוכה מזו שנועדה לה: המים שנשתיירו לאחר שטיפת כפות הרגליים בדלי חייבים להישפך בלילה אל מעבר למפתן הדלת. בסיפור, מי כפות הרגליים נשפכו הישר על פניו של אדם מסכן שבסופו של דבר גואל את גיבורת הסיפור מייסוריה אל גורלה החדש. ב”ללכת בשדות הכחולים”, כומר הכפר שואל את עצמו: “איפה אלוהים?”…”והלילה אלוהים עונה. האוויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר.כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע.”

10398339_128513905944_304842_n 10398339_128513955944_3263_n
אירלנד // 2009 // כנסיות // צילום: שחר רודריג

כשאני חושבת על זה יותר ויותר – אירלנד נדמית לי כארץ בה סופים בלתי-אפשריים מתגלים כחלון להתחלות חדשות. גם קיגן עצמה חזרה לאירלנד ומתגוררת באיזורים הכפריים של המדינה הירוקה והיפה הזו, גם פילומנה שבה לאירלנד לאחר מסע רחוק בעקבות בנהּ שאבד, וכך גם אני – לא בלי הרהורים מיותרים – מצאתי את דרכי עם תום 2009. יש משהו מסתורי ומלא עוצמה באי הזה, ואני ממליצה לבקר בו, פיזית ותרבותית.