סוזן קרוקר, אם המשפחה, היא הבמאית, הצלמת והעורכת של הסרט הנפלא הזה שמלווה את המשפחה מרגע יציאתם למסע ועד לחזרתם הביתה. רק עם תום הסרט הבנו שאין לנו באמת מושג על החיים של המשפחה הזו בחוץ – מה מקור פרנסתם, איך נראית שגרת היום-יום שלהם – ועדיין, החיבור לסיפור הזה ולהתנתקות הנדרשת מהשגרה, החזרה לטבע, היא צורך בסיסי בחיי היום-יום שלנו גם כן ונדמה שבחיי היום-יום של רבים בני דורנו (והצעירים מאיתנו שחוו אף פחות מאיתנו ללא חיבור יום-יומי לרשת הוירטואלית). מהות הסרט, ההתרחקות הזו מחיי היום-יום כדי לקבל פרספקטיבה, היא משהו שאני הופכת בו המון לאחרונה – מהו העולם אם לא בעיקר הבל הבלים? כיצד מפרידים את העיקר מהטפל כאשר הטפל קשור בעבותות למקור הפרנסה שלך וליכולת שלך להתמקד בעיקר?
השניות הזו מוזכרת במספר הזדמנויות לאורך הסרט, בין אם באופן מפורש ובין אם בין השורות. העובדה שהמשפחה הזו הגיעה לבית עץ שנבנה עבורם ביער ("The Bush״) עם ציוד שלא היה מבייש את מיטב חנויות הקמפינג והתאפשר לה לצאת לחופש כמעט מוחלט של תשעה חודשים היא בגדר תעלומה – האם משפחה מעוטת יכולת הייתה יכולה להרשות לעצמה חוויה כזו? אב המשפחה, ג׳רארד, תוהה אף הוא על היכולת להמשיך ולהתקיים כך ביער לנצח. מחד, המשפחה מתגבשת וחווה קשיים ונצחונות יחדיו, אולם לאורך זמן ההתמודדות הזו היא היא החיים עצמם שצריך לקחת מהם הפסקה.
את הסרט מלווה פסקול שנוצר עבור הסרט על-ידי אלכס יוטון ואן לואיז ג׳נסט: http://alexhoughton.bandcamp.com/album/all-the-time-in-the-world. מעבר לעובדה שיוצרים קנדיים מהלכים עליי קסם, הפסקול הזה באמת הולם את הסרט בצורה מופלאה ומעצים תצלומי נופים מרהיבים ורגעי משפחה מרגשים. את קמצוץ הסרקזם שייתכן והיה בי בתחילת הסרט, המוזיקה שטפה ממני והלאה.
במהלך הסרט שזורות כל כך הרבה פנינים מפיהם של ילדי משפחת קרוקר: סאם, קייט וטס. בעת חזרתם אל העיר, קייט שואלת את סאם: ״מה יש שם?״ ומצביעה על העיר שבאופק. סאם עונה: ״אנשים שלא חיים את חייהם״.
Shahar Rodrig 