Cafe Society / 2016

באופן יחסי לקריירה של וודי אלן, אני מעריצה מאוד טריה, כזו שגם לא ששה להשלים צפיה בכל אחד ואחד מסרטיו (ויש הרבה כאלה). ובכל זאת, בשנים האחרונות, אני צופה בכל אחד מהסרטים שאלן מוציא. בשנה שעברה קראתי מחקר של נטפליקס שניסה להתחקות אחר נקודת ה”התמכרות” לסדרות; המחקר ניסה לחזות מהי נקודת האל-חזור בה הצופה נשבה בסדרה בה הוא צופה, מהי הנקודה בה יצפה בסדרה עד סופה. אני חושבת שעבורי נקודת האל-חזור בקריירה של אלן הייתה “חצות בפריז”.לוודי אלן יש חיבה יתרה לנוסטלגיה ולקונפליקטים העמוקים ביותר של נפש האדם, וכשהוא מצליח להסיר מהם את האיפור הכבד – מתגלות פנינים אמיתיות. כך לדוגמא ב”חצות בפריז” הנחתם בדיאלוג הבא:

Adriana, if you stay here though, and this becomes your present then pretty soon you’ll start imagining another time was really your… You know, was really the golden time. Yeah, that’s what the present is. It’s a little unsatisfying because life’s a little unsatisfying.

או בעלילת Irrational Man, הסרט המעולה שקדם לקפה סוסייטי. שלא תבינו לא נכון, לאלן יש גם נפילות די רציניות – לא משנה כמה פעמים ניסיתי לצפות ב”רומא, באהבה” – פשוט לא הצלחתי. כך גם “ויקי כריסטינה ברצלונה” לא ריגש אותי כמו את רבים ממעריציו של אלן.https://www.youtube.com/watch?v=_VJY97l0jVA&list=PLt1JGRLgsmma9JNPQyaFn1rtY0muP6pfC

אולם דווקא בקפה סוסייטי יש את האיכות האלן-ית שאני אוהבת. זה סרט קטן וקצר, שעה וחצי על קונפליקט פשוט ונדוש, מלווה במוזיקה מעולה ובשורת כוכבים (ג’סי אייזנברג בתפקיד היהודי המבולבל שאלן אהב לשחק, בלייק לייבלי וקריסטן סטוארט). קפה סוסייטי מספר את סיפורו של בובי, הצעיר מבין משפחה ניו-יורקית יהודית, שעוזב ללוס אנג’לס על-מנת לעבוד בסטודיו הסרטים המצליח של דודו, פיל. בובי מתאהב בורוניקה מזכירתו של פיל, אולם למרבה הצער, היא כבר נמצאת במערכת יחסים המובילה את בובי לחזור לניו-יורק ולהיכנס לעסקים עם אחיו בני המאפיונר. גם ורוניקה וגם בובי מוצאים את עצמם, לאחר שנים, בתוך עסקי השואו-ביז, בקפה סוסייטי, והדיסוננס בין הצעירים שהיו פעם – כאלה המתרחקים מאור הזרקורים, למי שהם היום – אנשי החברה הגבוהה, גורם לאהבתם להמשיך ולבעור.

אז האם זהו סרט השנה? לא. אבל אלן עדיין מצליח להוציא תחת אמתחתו סרטים שפשוט כיף לצפות בהם, עם סבטקסט שמעורר מחשבה גם אם קלילה ומרפרפת.

גברים כן בוכים: שחר רודריג על שני (!!) האלבומים החדשים של פרנק אושן

בשבוע שעבר התעוררנו פעמיים לבוקר חדש מופלא – בוקר בו פרנק אושן בחר, אחרי התגרות ממושכת שאורכהּ ארבע שנים, לשחרר יצירה חדשה לאויר העולם. שתי היצירות האלה היו שונות, כל אחת במובן אחר, ממה שחשבנ…

Source: גברים כן בוכים: שחר רודריג על שני (!!) האלבומים החדשים של פרנק אושן

המרכיב הסודי / 2013

איפשהו בשנת 2012 גיליתי שאני אוהבת אוכל הודי. בניגוד לרבים מהאנשים שמקיפים אותי כיום, מעולם לא הייתי בהודו; לא מפאת חוסר רצון, פשוט עניין של “גורל”, אם נקרא לזה ככה. אבל עדיין, האוכל ההודי וכל האווירה שסובבת אותו: אכילה בידיים, הישיבה המזרחית בטמפרטורת גוף ולא במזגן – היא משהו שמאוד קוסם לי. אני לא זוכרת הרבה מעלילת ספרים שאני קוראת, אבל דווקא מבאדולינה (שזה ספר שבאופן כללי לא יכולתי לסבול), אני זוכרת איך האכילה בידיים תוארה כפעולה שיש בה הנאה אמיתית, ואני חייבת להסכים.

“המרכיב הסודי” הוא סרט דוקומנטרי המלווה את הבעלים של אותה מסעדה שהכירה לי את נפלאות האוכל ההודי: 24 רופי. האוכל, ההגשה היישר מהסירים, הישיבה המזרחית והעובדה שאת קירות החדר תמיד מעטרות עבודות אמנות מקומיות הן תענוג גם עבור מי שלא היה בהודו (ואולי אגלה יום אחד שגם עבור מי שכן), שלא נדבר על הצ’אי המושלם שעוד לא הצלחתי למצוא בשום-מקום אחר. אפילו את הוריי לקחתי לשם, ועל-אף השוק הראשוני שחטפו מהקונספט של ישיבה על מחצלות וכריות – הצליחו להשתחרר ולהנות לא רק מהאוכל אלא גם מהאווירה הנינוחה.

אורי ונטע, הבעלים של המסעדה, לקחו איתם גם את לילך, סועדת וצלמת, למסע בעקבות המרכיב הסודי – באוכל, אולם גם בחיים. בעוד שנדמה שהסרט פותח דווקא במסע קולינרי אשר המשתתפים בו צדים את התבלין הסודי בשווקי הודו, הוא מסתיים במסע רגשי הננעל בביקור באשראם של אמה. המצלמה תופסת אנשים מן הרחוב אולם גם מקובלים הודים כגון אמה עצמה ושרי שרי ראווי שנקאר שמספרים מהו המרכיב הסודי בחייהם, והתשובות לא מפתיעות בפשטות ובכנות שלהן: אהבה, מדיטציה, הכרת העצמי.

לכאורה, זהו סרט קטן ופשוט על סיפור ידוע ומוכר, אולם קלישאות הפכו לכאלה בזכות אמיתותן, כך אומרים. בסוף הסרט מצאתי את עצמי דומעת מכיוון שהוא נתן ביטוי ללבטים פנימיים אינסופיים: כמה חוויות החיים שלך מהוות את התבנית לגידול העצמי הבוגר שלך, כמה עדיין אותן חוויות ילדות משפיעות עליך כבוגר וגם כמה קשה להשתחרר מהתבנית הזו ולצמוח ממנה מבלי לפורר אותה לחלוטין.

מומלץ.