La La Land // 2016

הרבה זמן שלא כתבתי על סרט, ואני חייבת להתוודות שזה בגלל שהרבה זמן לא צפיתי בסרט בקולנוע. איכשהו כשאני צופה בסרטים בבית – דווקא הקרבה למקלדת מקטינה את הסיכוי שאכתוב. אולי גם כי הצפיה בסרט על מרקע צנוע ובווליום שפוי גורמת לחוויה להיות קטנה יותר באופן טבעי והחושים לא מנוצלים עד תום; הסרט צריך להיות מעבר לאסתטיקה ויזואלית ואודיטורית בשביל שאחוש בדחף לכתוב עליו מהבית.

ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש”לה לה לנד” כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. “לה לה לנד” נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.

הסרט האחרון שדמיאן צ’זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת’רס והוא בתור מוזיקאי ג’אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג’לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.

מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג’אז האגדי של לוס אנג’לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ’זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג’סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג’אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R’n’B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג’ון לג’נד כחבר ילדות של סבסטיאן.

והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי “התעשיה”) – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.

ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס’ 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג’סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג’ פאסק וג’סטין פול).

“לה לה לנד” זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.

נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.

בחדר המיטות עם אלינור פרידברגר: ראיון לקראת ההופעה בארץ

ערב אחד הוספתי את אלינור פרידברגר לרשימת אנשי הקשר שלי בסקייפ. ככה, בפעולה ששמורה בדרך-כלל למשפחה ולחברים לעבודה, הוספתי מישהי שאלבומהּ האחרון, New View, מתנגן אצלי כבר חודשים בפלייליסט. אז כן, אני…

Source: בחדר המיטות עם אלינור פרידברגר: ראיון לקראת ההופעה בארץ

Easy / 2016

מעולם לא כתבתי על סדרה כאן, אני חושבת. די מוזר, כי אני רואה לא מעט סדרות והרבה מהן בצורה די בינג’ית כך שאפשר להתייחס אליהן כאל סרט ממש (ולפעמים מ-מ-ש) ארוך. הפלטפורמה בה אני משתמשת כיום היא בעיקר נטפליקס, וכל סדרה מומלצת שלא קיימת בנטפליקס הופכת להיות סוג של מועקה – האם אצליח למצוא פרקים? מה אם אתחיל לצפות ואתקע בלי הפרק הבא? מה אם הכתוביות (באנגלית, הסירו חשש מליבכם) לא יהיו מסונכרנות? וכהנה וכהנה שאלות ובעיות עולם ראשון. אני לגמרי מורגלת ומאוהבת בפלטפורמה של נטפליקס ולכן אני מנסה להישאר בתוך המסגרת הזו – עם חריגות קטנות הצידה לסדרות קאלט ישנות יותר (כרגע בפרוייקט מתמשך עם Six Feet Under, דיווחים בהמשך).

אז… Easy. נשאלת השאלה למה דווקא זו הסדרה שגורמת לי לכתוב, ואני דווקא מאמינה שיש לי תשובה לזה. זו סדרה היפר-ריאליסטית על זוגיות בעידן החדש – על האתגרים שמציב העולם שלנו בפני זוגות נשואים, לא-נשואים, סקרנים, לא-סקרנים וכל היתר. חלק מהעולם החדש הזה הוא גם אובר-חשיפה ואקסטרנליזציה של כל מה שאתה חווה לתוך המדיה החברתית (או האח הגדול, אם תרצו לקרוא לו בשמו האמיתי). אפשר להקביל את הסדרה הזו לסדרה “מראה שחורה” – רק שהתסריטים לגמרי היו יכולים לקרות לנו, לחברים הקרובים לנו, בסביבה ה’טבעית’ והמיידית שלנו, אם נקרא לזה ככה.

איזי היא סדרה קצרה יחסית, כולה שמונה פרקים, כל אחד באורך של פחות מחצי שעה, כלומר ניתן לצפות בה בפרק זמן מאוד קצר (נגיד, סתם זורקת – יום). ניתן לצפות בפרקים שלא על-פי הסדר המקורי שלהם, שכן כל פרק מתמקד בזוג אחר ובסיפור המיוחד שלו: החל מהזוג הנשוי עם הילדים שמחפש לחזור למסורת המגדרית של גבר מפרנס ואישה בבית, צייר הקומיקסים שנכנס לסטוץ עם vלוגרית צעירה שמכניסה אותו לתוך האמנות שלה כפי שעשה הוא לכל נשותיו, העובד המתוסכל שמחפש לצאת להרפתקאה עם אחיו ולפתוח מבשלת בירה בלתי-חוקית ועוד. כל הסיפורים הללו משתלבים אחד בשני וחלק מהדמויות חוזרות ומופיעות בשולי הסיפורים האחרים כך שאנחנו מקבלים תמונת עולם בה… ובכן… כמעט אף אחד לא מרוצה לחלוטין מחייו, אבל כולם בהחלט מנסים.

שם הסדרה מעיד על כל מה שהוא לא – יחסים הם ההיפך מפשוטים. הפרק היחיד שמתאר אידיליה גם נקרא בשם הנהדר “אוטופיה”. הפרק, בו משחק אורלנדו בלום, המפורסם מבין השחקנים בסדרה, מצייר חיי נישואין מושלמים בו שני בני הזוג מעוניינים להכניס עוד פרטנרית לחדר המיטות. הפרק הזה הוא אולי אנטיתזה מושלמת לכל שאר הפרקים. כל הפרקים מציבים בפני בני הזוג דילמות לא פשוטות שגורמות ויגרמו למיליוני בני-אדם ברחבי העולם להיכנס לחיכוכים וכנראה שגם בסופו של דבר מייצרים את הסטטיסטיקה העגמומית לה אנחנו עדים, אולם “אוטופיה” חסין מפני התהיות שצצות לנו בראש כשאנחנו מדמיינים סיטואציה כזו בין בני זוג. הקנאה, הקונפליקט, חוסר הבטחון – כולם נעדרים מהפרק הזה שנוגע לסיטואציה שלפי הספר אמורה להיות רוויה בהם.

אהבתי במיוחד את “אוטופיה”, אבל שני פרקים נוספים בלטו במיוחד: הפרק השני שנקרא “Vegan Cinderella” ממחיש את תהליך ההידּמות שעוברים בני-זוג אחד לשני על-מנת לשאת חן ולפעמים פשוט בלי לשים לב. הפרק החמישי, “Art & Life” דן באופן בו אנחנו משתמשים בחיים שלנו כמזון לאמנות שאנחנו יוצרים – בין אם זו תהיה קומיקס, כתבה, בלוג, vלוג או אפילו הרצאה בפני סטודנטים. זהו הפרק עם האמירה החזקה והאלמותית ביותר מבין כל הפרקים, לטעמי.

את הסדרה כתב וביים ג’ו סנדברג, וזו היצירה הראשונה שלו אליה נחשפתי. סנדברג ביים, הפיק וכתב עוד מגוון סרטים קצרים, ובסרטיו כיכבו שחקניות אינדי עולות כמו גרטה גרוויג ואנה קנדריק. אחד מסרטיו, Marriage Material, זמין לצפיה ישירה בוימאו ואני לחלוטין מתכוונת לצפות בו ולדווח רשמים.

מומלץ בחום לחגי תשרי!