חבלים / חיים באר (1998)

לפעמים, למשך חודשים שלמים, דברים חדשים לא מעניינים או מסקרנים אותי. בא לי רק לראות סרטים שכבר ראיתי, לשמוע מוזיקה שכבר שמעתי ולקרוא ספרים שכבר אהבתי. אמנם המדף עמוס לעייפה בספרים חדשים, חלקם בעלי הקדשות מרגשות שגורמות לי לדפדף עד העמוד הראשון – אבל אז פתאום קורץ לי ספר אהוב מתחתית הערימה ואני נכנעת לו.

כך היה עם “חבלים”, שבכלל קניתי עבור דרי הבית שלא נמנים על קוראיו של הספר המופלא הזה. כעשור לאחר הקריאה הראשונה בו – הוא מתחוור לי שוב כיצירת מופת שיש בה הרבה אהבה וכּנוּת כלפי משפחה, כלפי זכרון וכלפי כתיבה אוטוביוגרפית בכלל. חיים באר, בנם של אברהם וברכה רכלבסקי (שעל-שמם שם משפחתו המקוצר: ברכה, אברהם, רכלבסקי), כותב את תולדות משפחתו ובעיקר מעמיק בצד הנשי של המשפחה. את הקשר בין סבתו לאמו, שמוזכר בעיקר בעצם היעדרו ובאמצעות עקיצות הדדיות, ניתן להבין רק כחלק מקריאת הסיפור השלם והרכבת הפאזל שחלקיו משובצים לאורך 332 עמודי הספר.

הספר מחולק לשלושה חלקים: הראשון מתמקד בעיקר ביחסים בין באר לסבתו ומהווה אולי הסבר ליצר האוטוביוגרפי של באר המבוגר יותר. גם היום, אני חושבת שהחלק הזה, למרות שהוא איננו החלק הארי בספר וגם כנראה המבלבל מכולם מהבחינה הכרונולוגית ועודף הפרטים שבו, הוא החלק האהוב עליי. אחד החלקים האהובים עליי הוא גם החלק שמתואר בעטיפת הספר:

“היא נטלה חופן בוטנים ובשקידה עקשנית, הרחיקה את הקליפות העוטפות את העוברים, נועצת את ציפורנהּ בסדק שבין הפסיגים ומפלגת אותם לשניים. את הפסיגים החלקים אספה בכפה, ואת אלה שניצן הזרע והשורשון דבוקים בראשיהם ערכה על המפה הלבנה, המעומלנת, מפת השבת שלה, מונחים על צדם הקמור, נזהרת שהגופיפים שמהם היה הזרע נובט וצומח לולא קלו אותם בתנור ועיקרו את מטען החיים שהוצק בהם, לא ייפגעו. שורה של פרוטומות, ראשים זערוריים מחודדי זקן, הלכה והתארכה לפנינו, מועצת ישישים שחייהם קפאו על סף הזינוק. ‘זה אתה’, הורתה על הפסיג המצומק שבקצה השמאלי של השורה, וכך הלכה ומנתה למפרע את אבותינו ואת אבות-אבותינו, וליד כל אחד ואחד מהם הוסיפה את הפסיג החלק ונקבה את שמה של אשתו.”

החלק השני של הספר מתמקד בחיי אמו והשלישי – בסופם. שניהם מגלים כמה רבה השפעתה על התוצר הסופי שהוא חבלים. שני החלקים הללו, שמבחינתי אחד הם – אמנם קסומים ושופעי פנינים והתרגשויות קטנות, אולם גם קשים מאוד עבורי. היחס הנוקשה של האם שעד לשני שלישֵי הספר באר חַן אותו לכף הזכות, הוא תיעוד ישיר ובלתי-מתפשר של מערכת יחסים דורסנית שנובעת בעצם מגורל אכזרי ומויתור גדול. באר נמצא, לדעתי, בין הפטיש לסדן: ההערצה העיוורת לחריפות ולישירות של האם, אולם מנגד לאכזריות שטמונה באותן התכונות בדיוק. לא יכולתי שלא להימלא קנאה דווקא בישירות שקיימת ביניהם – כמה קשוחה שתהיה:

“אמא אמרה שאצטרך לחיות עם הפרדוקס הזה, שההרהורים מתרבים בפנים כטור הנדסי עולה, ואילו הדיבור, ויהא מהיר ככל שיהיה, יוצא החוצה בטור חשבוני, מקוטע על פי רוב, ושכמעט לעולם לא יצליחו המילים להדביק את המחשבות,אף שראשיתן תמיד באותו מקום.”

בערך באמצע הספר, מתועדת שיחה בין אילה, אחות האם, לבין באר ובו בעצם תמצית האוטוביוגרפיה: “היא פסקה שכבר הגיעה השעה שאראה דברים כהוויתם, ובעיני שלי, ואדע שהם מורכבים וסבוכים פי כמה מן התמונה הפשטנית והחד-ממדית שדאגה אמא לנטוע בי מגיל רך.” וכך אילה מספרת לבאר, לאחר מות אימו, את סיפור חתונה הראשונה, את חוסר מחויבותה לבעלה הראשון וכיצד דחפה אותו למצוא נחמתו באחרות, את מות ילדותיה הצעירות, ולבסוף את חתונתה השניה והמצערת לא פחות עם אביו של באר. “כשאתה בוחן אותה, אתה בוחן אותה כמו בן שבוחן את אמו, ועל כן אתה מחמיץ תמיד את העיקר”…”אמך לא הייתה מסוגלת, מעצם טבעה, ליצור קשר אמיתי של אהבה עם בן זוג. האהבה לא נתחברה אצלה עם הדדיות ושיתוף-פעולה אלא עם ניצוּל.”

הספר, שאמנם נכתב בעת שהייתו של באר באנגליה, ספוג באווירה הירושלמית של תחילת המאה ה-20, אולם מן העבר השני – מציצה גם ירושלים החדשה של היום. שמות הרחובות, הטיולים לאורכה ולרוחבה של העיר: ממגרש הרוסים ועד גן החיות, מזכירים לי, תושבת העיר לשלוש שנים, עיר מנוכרת אך מחבקת שאהבתי. האווירה הזו רק מוסיפה לתחושת האינטימיות שעוטפת את הקורא בספר, בייחוד עבור אלו שמתחברים הן ליחסים שבין אדם לחברו אולם גם אלו שבין האדם למקום (ובכן, המקום הפיזי, הפעם).

בעוד היו שתיארו אותו כתליית כביסה מלוכלכת על חבלים דמיוניים, אני דווקא רואה ב”חבלים” מעשה אמיץ, מפוכח וכזה שאמו וסבתו של באר היו גאות בו.

יהלום מלוטש: שחר רודריג מראיינת את גיטלה, חצי שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלה Mothers

אלבום הבכורה של גיטלה, Mothers, חוגג חצי שנה השבוע. ניצלנו את ההזדמנות כדי להיפגש ביפו על כוס צ’אי טבעוני ולשוחח על תהליך היצירה, על אהבות מוזיקליות, על day jobs ועל גילויים מאוחרים. גיטלה, שמעתי א…

Source: יהלום מלוטש: שחר רודריג מראיינת את גיטלה, חצי שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלה Mothers

אלוהים, תן לי רק טיפת מזל: שחר רודריג על הופעה חד פעמית של פאת’ר ג’ון מיסטי בפריז

הכל התחיל בהרבה מזל. מזל כי כמעט פספסנו את ההופעה שהוכתרה מבחינתי כהופעה הכי טובה שהייתי בה השנה וכנראה בכלל. במקום להיות על מטוס חזרה לארץ ב-23.5 כפי שכמעט וקרה, היינו בהופעה בלתי נשכחת של פאת’ר ג’ון מיסטי…

Source: אלוהים, תן לי רק טיפת מזל: שחר רודריג על הופעה חד פעמית של פאת’ר ג’ון מיסטי בפריז