וודי אלן יודע, וזה מומחש היטב בסרט הזה, שחיים של בנאדם תלויים במשמעות שאתה נותן להם. אלן בקיא בחוקי הלוגותרפיה ולדעתי זו אחת הסיבות העיקריות שהוא דואג להוציא תחת ידיו סרט כל שנה. זה אולי התחיל כקוריוז של אדם צעיר יותר, אבל עכשיו זה אחד הדברים שגורמים לו להישאר צעיר – אלן גילה את מעיין הנעורים. אני מעזה להגיד שהתוכן והאיכות פחות חשובים לו – הוא רוצה לעבוד, הוא רוצה ליצור, ואחת לכמה סרטים גם יוצא לו משהו בעל-ערך ובעל חיים משל עצמו. "איש ללא הגיון" הוא ללא ספק אחת מהיצירות *האלה* של וודי אלן. אפריז ואומר שהוא ברמה של "חצות בפריז" ועולה על "יסמין הכחולה".
"איש ללא הגיון" מספר את סיפורו של אייב לוקאס (חואקין פיניקס), פרופסור לפילוסופיה, שמגיע לאוניברסיטה חדשה. עמו הוא מביא התמכרות לאלכוהול, מחסום כתיבה וקרטונים של חוסר משמעות. הבחורות נופלות לרגליו – הנה התגלמותו של הגבר המושלם לשנת 2015: מהורהר, יצירתי, אובדני, אינטיליגנטי, Dad bod. ג'יל (אמה סטון), אחת הסטודנטיות שלו, היא מאותן הבחורות שמרותקות לאייב. מחציתו הראשונה של הסרט מתמקדת בזה – המשיכה שלנו למורכב, לבלתי-אפשרי, לבלתי-מושג.
מצאתי את החלק הראשון מדהים ביכולת שלו לתאר את המציאות. לאחרונה קראתי ספר נהדר של אלחנדרו סמברה (Alejandro Zambra), מעין יומן זכרונות קצר, ואחד המשפטים הילך עליי קסם: "Although we might want to tell other people's stories, we always end up telling our own". אני תוהה אם זה באמת הסיפור, הרי התיאור הנשי כל-כך מדויק, האם אלן היה בעברו אישה? המחשבה שלי נזרקת לכותב עכשווי אחר שיודע לכתוב נשים בצורה מופלאה: איימן סיכסק. ארבעת מחשבותיו על פרידה הם מהטקסטים שמרגשים אותי כל פעם שאני קוראת אותו.
בחזרה לסרט. מחציתו השניה מהותה פורקן של החלק הראשון – הרצון של אלן לנער מעליו את הסיטואציה המורכבת באמצעות הומור שחור משתלטת עליו ולפרקים אני דואגת שהתסריט נזרק לפח. לוקאס וג'יל נקלעים לבית קפה ושומעים שיחה צדדית של אישה הנלחמת על ילדיה בבית המשפט. לוקאס, הלוחם האמיץ בבנאליות של הרשע מחליט ליטול את החוק לידיו וללמד אותנו מוסריות א-לה אקדמיה מה היא.
לאחרונה קראתי את המאמר הבא על אתיקה במחלקה לפילוסופיה והנה פתאום הסרט הזה צץ לו ודן באותן השאלות: האם מישהו שכל כולו שקעון עצמי בהיידגר ובבנאליות של הרשע באמת פחות רשע בחייו האמיתיים? אלן מבהיר לנו שלא, האינטלקטואלים פשוט מוצאים להם תירוצים חכמים יותר, דרכים טובות יותר לעקוף את מסלול השכל הישר וללכת סביב. אני נוטה להסכים, גם המאמר הזה שמעלה שאלה חשובה נחתם במעין בינוניות נוחה של הכותב, פרופסור לפילוסופיה: "אני לא מוסרי יותר, אבל אתם צריכים להיות".
בדומה להרבה סרטים שאני מאוד אוהבת – הסרט נחתם בקתרזיס מאולץ. לא, החיים הם לא כאלה, גם אם הסרט כולו היה מתרחש בעולם האמיתי. ההשלמה היא לא שלמה, יש ביניהן רוח שכינה – ה' שהיא עולם ומלואו. ועדיין – אני מבינה באיזשהו מקום את הבחירה בנעילה כזו, כי לחיות בעולם האמיתי שאלן מתאר זה כמעט בלתי נסבל.
Shahar Rodrig 
תגובה אחת