לא מכבר יצא Youth של סורנטינו שאמור היה לשבת על המשבצת הזו, להבנתי. צפיתי בסרט והזדעזעתי: אלו החיים שרוצים להציג לנו? הכמיהה אל הנעורים? האנטיתזה בין החיים כפי שהיו לחיים שהינם עכשיו? כל זה עטוף בצבעוניות מרשרשת וגרוטסקית? אני חייבת להאמין שזה לא כך – שאדם לא מעביר עשרות שנים בחרטה ובכמיהה למה שהיה אלא מצליח למצוא את השלווה ברגעים שהינם, ולא רק ברגעים שהיו.
"עד קצה הזריחה" עושה זאת בענק. הסרט כולו אמנם מצולם מעל מיטת חוליה של גברת קשישה, והמצלמה אמנם חורשת את קמטיה הלוך ושוב, אבל הסרט עדיין מצליח להעביר מסר ברור על החיים ועל התענוג שבכל רגע בו ניתן לשאוף עוד פיסת אוויר, סיגריה, תפוח אדמה ממחבת או פשוט שיחה אמיתית או שיר טוב.
סילבן ביגלאייזן נסע לבקר את אמא שלו על מיטת חוליה מכיוון שהרופאים קבעו שנותרו לה ימים אחדים לחיות. מפה לשם – סילבן צילם את אימו במשך חודשים, מעל 80 שעות הקלטה, ואת הקטעים השונים ערך לכדי 70 דקות של סרט תיעודי על התאווה לחיים. גברת ביגלאייזן ידועה לנו רק בנקודת זמן אחת ויחידה: עכשיו. בהיותה בת 94 בעלת נפש של בת 20. גם ברגעי הצלילות וגם ברגעים של בלבול, גברת ביגלאייזן מפתיעה בחדות לשון ובחריפות מאין כמותה – בסצינה מרגשת מאוד, היא שואלת את בנה: "בת כמה אני?" וכשסילבן נכנע ומגלה לה את גילה המופלג, היא אומרת: "יכולת להוריד לי עשר שנים". גם כשלרגע היא שוכחת מיהו סילבן, ברגע שהוא מזכיר לה היא משתעשעת וקוראת "גוועלד". היכולת הזו שלה לקחת את הרגע בקלילות הראויה לו – כשכחה פשוטה שהייתה ועברה לה – היא מעוררת הערצה.
מוזיקה אף היא משחקת בסרט תפקיד. מלבד סילבן ואמו, לא מופיע עוד אדם אחד בחדר, אולם הגיטרה נמצאת שם כל הזמן וסילבן משתמש בה כדי לשיר שירים ישנים, כדי לעורר דיון, כדי לנחם וכדי לרקוד. למען האמת, בתום הסרט, סילבן עולה לבמה עם הגיטרה, שחקנית המשנה, ופתוח לדעות, להתרגשות, לבכי ולשמחה שמעורר "עד קצה הזריחה" בצופים. במהלך חודש מרץ צפויות עוד כמה הקרנות מיוחדות כאלה המלוות במפגש עם היוצר.
שבת, 11:00 בבוקר, סרט בסינמטק. ולא סתם סרט – סרט על זקנה, סרט על חיים בצל הזקנה, סרט שמדגיש את הקמטים, קמטי הצחוק והבכי, בשחור-לבן. לאחר הסרט: מפגש אישי עם הבמאי. יש שיגידו שזו הזקנה כשלעצמה – 11 בבוקר בסינמטק. אבל האמת היא – שאני ממש שמחה שיש סרט כזה בקולנוע, בכל שעה שהיא.
Shahar Rodrig 