Philomena / 2013 & Walk the Blue Fields / 2014

בקיץ 2009 נסעתי לאירלנד עם סבתא שלי. זו הייתה שנה מלאת אנחות וגמגומים על העבר, על העתיד, על החיים הבוגרים, על משמעות…וסבתא שלי, בהיותה אדם פרקטי למדי, החליטה להוציא אותי משגרת ההרהורים הבלתי פוסקים למקום אחר שאולי ייתן לי פרספקטיבה מרוחקת – כפי שאמרו או חשבו חז"לינו: קצת וויסקי ובירה לא יזיקו.

אירלנד - עגלה עם סוסה
אירלנד // 2009 // "עגלה עם סוסה" // צילום: שחר רודריג

אני בטוחה שהאירלנד שאני ראיתי בשבעת הימים הללו היא לא אירלנד האותנטית, כפי שכל טיול מאורגן או טיול בכלל, איננו תמונת מראה של החיים עצמם במקום כלשהו. למען האמת, כשאני הופכת בכך – גם את החיים הטיפוסיים בישראל, אלה שיכתבו עליהם בסיפורים, כנראה שאני לא יודעת לתאר. אבל עכשיו, באפריל 2016, בטווח זמן של פחות משבוע – התוודעתי ולו במעט לחיים באירלנד של המאה העשרים; מחד, דרך הספר של קלייר קיגן: "ללכת בשדות הכחולים" בהוצאת זיקית, ומאידך דרך הסרט המקסים "פילומנה" שיצא ב-2013 לאקרנים.

"ללכת בשדות הכחולים" הוא אוסף סיפורים קצרים מאת קיגן, אירית מלידה ממחוז וויקלו. הוא כולל נובלה אחת בשם "האור השלישי" ושלושה סיפורים קצרים: "מתנת הפרידה", "ללכת בשדות הכחולים" ו"ליל החוזרָרים". משונה לגלות שמרבית הסיפורים הם סיפורי היסטוריה קרובה – גילהּ של הכותבת, וגם כמה מהפרטים בסיפוריה, מסגירים את העובדה כי התקופה היא שנות השמונים והתשעים ולא כפי שניתן לדמיין קתולים ואמונות טפלות – כשייכים לימי-הביניים. בכל סיפוריה של קיגן מככבות נשים: החל מילדות קטנות למשפחות מוכות גורל ועד לנשים מוכות גורל בעצמן. הנשים הן כמעט תמיד קורבנות שניצלו מגורל מר ומגברים כוחניים ולקחו את עתידן בידיהן. את "מתנת פרידה" קראתי פעמיים רק כדי לנסות ולהבין כמה מתוך עצמה קיגן השקיעה בסיפור הלא-פשוט לעיכול הזה. מתנת פרידה מסופר מנקודת מבטה של הדוברת, צעירה העוזבת את ביתהּ אל מעבר לאוקיינוס כדי לרכוש השכלה ותואר אקדמי בארצות-הברית, ממש כפי שקיגן עצמה עשתה. את המתנות הגדולות בחייה היא מקבלת מאחיהּ – מפתח לחדר שהקים עבורה כעיר מפלט מאביהּ המתעלל ומפתח לחיים חדשים בארצות הברית, בידיעה כי הוא ימשיך לטפל בחווה המשפחתית.

"פילומנה" הוא סרט המבוסס על סיפור אמיתי. הספר והסרט מגוללים את סיפורה של פילומנה לי שנכלאה במנזר לאחר שנכנסה להריון בלתי מתוכנן בגיל צעיר. בנה אנת'וני נולד במנזר ונמכר למשפחה אמריקאית אמידה, כחלק מסחר חליפין שהיה נהוג בשנות הארבעים והחמישים באירלנד. פילומנה עוסק בשאלת האמונה: האם ניתן להאמין באל טוב ומיטיב כשנציגיו עלי אדמות מסבים כל-כך הרבה צער ועצב למאמינים בו?

לאמונה יש תפקיד מרכזי בתרבות האירית, הן קיגן והן פילומנה לי ממחישות זאת. יש משקל רב לאמונות טפלות, לכנסיה, וגם מהתמונות שנותרו מהטיול של 2009 ניתן להסיק שהצלב הוא יותר משריד תרבותי היסטורי. ב"ליל החוזררים" של קיגן, אמונה טפלה אחת מקבלת משמעות הפוכה מזו שנועדה לה: המים שנשתיירו לאחר שטיפת כפות הרגליים בדלי חייבים להישפך בלילה אל מעבר למפתן הדלת. בסיפור, מי כפות הרגליים נשפכו הישר על פניו של אדם מסכן שבסופו של דבר גואל את גיבורת הסיפור מייסוריה אל גורלה החדש. ב"ללכת בשדות הכחולים", כומר הכפר שואל את עצמו: "איפה אלוהים?"…"והלילה אלוהים עונה. האוויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר.כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע."

10398339_128513905944_304842_n 10398339_128513955944_3263_n
אירלנד // 2009 // כנסיות // צילום: שחר רודריג

כשאני חושבת על זה יותר ויותר – אירלנד נדמית לי כארץ בה סופים בלתי-אפשריים מתגלים כחלון להתחלות חדשות. גם קיגן עצמה חזרה לאירלנד ומתגוררת באיזורים הכפריים של המדינה הירוקה והיפה הזו, גם פילומנה שבה לאירלנד לאחר מסע רחוק בעקבות בנהּ שאבד, וכך גם אני – לא בלי הרהורים מיותרים – מצאתי את דרכי עם תום 2009. יש משהו מסתורי ומלא עוצמה באי הזה, ואני ממליצה לבקר בו, פיזית ותרבותית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s