Room / 2015

אתמול פורסמה באתר טקס פרסי האוסקר הרשימה המלאה של מועמדי 2015 במגוון קטגוריות ובין עשרות הקטגוריות בלט סרט אחד שעוד לא ראיתי: Room. למרות שכבר ראיתי את הפרומו לסרט, לא הרבה יכל להכין אותי לטלטלה הרגשית ש-Room מייצר.

החיים מייצרים הרבה מאוד סיפורים יפים, קשים, מפתיעים, מאכזבים – ונדמה שהסיפור שעומד מאחורי “חדר” מגרה את בלוטות היצירתיות של יותר אנשים מאשר רק את כותבת התסריט (והספר שעל-פיו נוצר הסרט), אמה דונהיו. חדר מספר את סיפורה של ג’וי ניוסם, ילדה בת 17 שנחטפה מבית הוריה, נכנסה להריון על-ידי החוטף שלה וגידלה את בנה, ג’ק, במשך חמש שנים בשבי.

במרץ 2015, שירות הסטרימינג נטפליקס, שחרר סדרה קומית באורך 13 פרקים לחלל העולם: Unbreakable Kimmy Schmidt, שמהּ. קימי שמידט היא חלק מחבורת נשים שנחטפה על-ידי כומר מטורף (בגילומו האגדי של ג’ון האם) ומשוחררת אחרי שנים כדי לגלות איך העולם השתנה – טלפונים חכמים, חוכמת המותגים, memes, רדידות וקונפורמיזם כערך עליון. הסדרה, פרי יצירתה של טינה פיי, היא משוגעת, צינית, קומית וגרוטסקית למרות שהיא עוסקת בנושא רציני מאין כמותו.

כשלחצתי פליי על הפרק הראשון של קימי שמידט, עוד בפרומו, לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה בין שידור “חטופים” הישראלית לחטיפתו של גלעד שליט והדיון הסוער שליווה את עלייתה של הסדרה לפריים-טיים. הדיון הכל-כך ציבורי בנושא כה עדין בשיאה של דרמה אמיתית, מה שנקרא ריאליטי אבל על אמת, יש בו טעם לפגם. גם אם היצירה עשויה טוב, גם אם יש בה מסר או אפילו אם היא מדרבנת לפעולה ומקדמת נושא – קשה להסתכל לריאליטי ישר בעיניים ולא לחשוב על הנפשות הפועלות – האם זה באמת משרת אותן?

וחדר, האם כיצירה כבדה ורצינית, עם משחק מופלא של ברי לארסון (ג’וי) וג’ייקוב טרמבליי (ג’ק) משרתת את האינטרסים של קבוצת עניין קטנה ומוכת גורל של משפחות חטופים וחטופות ברחבי העולם? אני לא יודעת. אני רק יכולה להגיד שהיא הכל חוץ ממגחיכה את הסיטואציה המורכבת והמזעזעת של חורבן עולם ותקומתו לאחר שנים של אֵבֵל ואליי – כצופה – זה מדבר יותר מאשר סרקזם.

בסרט שאורכו שעתיים, דונהיו ולאונרד אברמסון (שאגב, סרטו הקודם, פרנק, היה אכזבה נוראית מבחינתי) מעבירים אותנו חוויה שלמה, סיפור ארוך שנים: מהיכולת להבין איך חדר הוא עולם ומלואו, הפחד שבגילוי עולם חדש, עד לפרידה מהעולם הישן והידיעה שתמיד ישאר בך חלק משניהם. אפילו החלק שלא סופר, הוא חלק שעובר מסך – הפרידה מהעולם האמיתי והכניסה לחדר עבור ילדה בת 17 שהיא היא הגיבורה בסיפור. בראיון למגזין Q, לארסון סיפרה כי עם תום הצילומים לסרט היא התחילה טיפול פסיכולוגי: “ברגע שאתה מגלה חלקים מסוימים באנושות, אתה לא יכול להדחיק אותם”. אני חושבת שהחיבור בין השחקן לסיפור – הוא אחד המפתחות הראשיים לחיבור בין הסיפור לצופה.

חדר זכה לארבע מועמדויות משמעותיות מאוד באוסקר השנה: הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר (ברי לארסון), בימוי וכתיבה. לטעמי, מגיעות לו עוד לפחות שתי מועמדויות: לשחקן הצעיר, טרמבליי, ועל התפאורה הנוגעת ללב שמצליחה להעביר כל-כך הרבה בכל-כך מעט.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s