Virgin Mountain / 2015

אני נמנעת מפרסומות. מהיכרות מקצועית של העולם הזה, ובכלל מהאופן בו הרבה דברים מתנהלים בעולם – קשה לי להאמין ולקנות (תרתי-משמע) את המסר בלי להרים גבה ולתהות כמה ולמי שילמו כדי שאני אראה ברחבי העיר כרזות לטיפולי העלמת קמטים או לתערוכה חדשה. לכן אפילו כשקולנוע לב אליו אני מנויה מפרסם סרט בצורה מאוד אגרסיבית, אני לא ששה ללכת ולראות אותו. ולמרות זאת, משהו בדמות הגרוטסקית של האיש השמן עם פס ה-Got Milk הזה שמופיע על שלטי Virgin Mountain או “לב רחב” בעברית, קנה אותי והחלטנו ללכת לראות את הסרט הזה בהקרנת בכורה.

לב רחב מתחיל בסצינה רפטטיבית, קרה אך יפה של שדה תעופה אי-שם באיסלנד. הקולנוע הנורדי מספק כל כך הרבה צילומים שיכולים להתפרש כמשעממים אבל איכשהו הם מהפנטים, אפילו לסצנות המשעממות ביותר יש תפקיד. הסצינה הזו קצת הזכירה לי את צילומי הים בתחילת ובסוף “לווייתן”, למרות שהגיע מאיזור אחר לגמרי בעולם. אנחנו עוד נחזור לנמל התעופה הזה…

בתוך נושאת מזוודות יושב פוס’י, איש גדל מימדים כבן 40 שעובד שנים בנמל התעופה וממעט לקחת ימי חופש. הוא מעולם לא עזב את בית אמו, והתחביב היחיד בחייו הוא שחזור סצינות ממלחמת העולם השניה באמצעות מודלים מיניאטוריים של טנקים, חיילים וגבעות חוליות באל-עלמיין. את ימי שבת בערב הוא מעביר תמיד באותה המסעדה האסיאתית, עם אותה מנת פאד תאי שלאחריה הוא מחייג לתחנת הרדיו האהובה עליו ומבקש מהשדרן שירי מטאל. פוס’י הוא איש של הרגלים. שנים של לעג, של התעללות קיבעו אותו במסלול חיים קבוע, ללא הפתעות – רעות או טובות. שלא תבינו לא נכון – פוס’י הוא איש מוזר ללא ספק, אולם הסרט ממחיש היטב איך המוזרות היא לא רק גורם אלא בהרבה מקרים – תוצר של בדידות.

ליום הולדתו, אמו והחבר שלה קונים לו כרטיס לשיעור ריקוד. פוס’י משתכנע בלית ברירה לנסוע כדי לא להעליב את רוכשי המתנה. הוא מגיע אל האולם ובורח ממנו כלעומת שבא, יושב בתוך מכוניתו והופך בפחד החברתי שלו. בתום השיעור יוצאת מהאולם בחורה וניגשת אל עבר הרכב – מזג-האויר פועל לטובתו של פוס’י והוא מסיע את שיאפ אל ביתה בשל הסערה המשתוללת ברחובות. שיאפ גורמת לו להגיע גם לשיעור הריקוד הבא, ומשם – אפילו השמיים אינם הגבול. פוס’י, שמעולם לא יצא עם בחורה, משקיע את עצמו בקשר הזה ונאבק בשדים הפנימיים שלו ושל שיאפ גם יחד – כדי לנצח.

לאורך כל הסרט, הקשרים הבודדים של פוס’י מוארים בזרקור לצל בדידותו. כמה סיפורי צד ממחישים כמה קשה להתגבר על המקום המשפיל והמושפל: החברות בינו לבין הילדה הקטנה שעברה לגור בבניין מגוריו שמתפרשת כהטרדה, ההצקות החוזרות ונשנות שהוא עובר במקום העבודה שלו. כל אלו מתקבלים בהשלמה ע”י פוס’י – מה שהיה הוא שיהיה. רק כשהוא פוגש את שיאפ הוא פתאום מכיר יחס אחר: מצד חבריה לעבודה של שיאפ, אותה הוא מחליף במיון אשפה לכמה ימים בודדים, ומצד שיאפ עצמה.

הסרט הזה הוא שעה וחצי של מהפך פנימי, של אדם שהיה ונשאר עוף מוזר ומיוחד, אבל שמפסיק לקבל את הדחיה כמובנת מאליה ואת הקשיים כמכשולים בלתי-עבירים. יש ציניקנים שיגידו שפוס’י הוא דמות בדיונית לחלוטין, שאדם במצבו היה עוזב, מפסיק להילחם עבור שיאפ, ובטח ובטח לא רודף אחר חלומותיו בעשור החמישי לחייו. וזו בדיוק הגדולה שבסרט הזה – כי כשהאורות עולים והדיון הזה מתעורר לחיים אני מבינה שרק מעצם המחשבה וההפיכה ברעיון – משהו בי השתנה קצת.

שישי אחר הצהריים הוא הזמן המושלם לסרט. העיר מתרוקנת, הקניון שומם, הקהל בדרך-כלל מבוגר וחביב. כשהסרט נגמר – חושך מתחיל לרדת על העיר ואפשר ממש לשמוע את המחשבות, על הסרט, על חלומות ועל בכלל.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s