ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש"לה לה לנד" כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. "לה לה לנד" נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.
הסרט האחרון שדמיאן צ'זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת'רס והוא בתור מוזיקאי ג'אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג'לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.
מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג'אז האגדי של לוס אנג'לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ'זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג'סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג'אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R'n'B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג'ון לג'נד כחבר ילדות של סבסטיאן.
והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי "התעשיה") – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.
ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס' 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג'סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג' פאסק וג'סטין פול).
"לה לה לנד" זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.
נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.
Shahar Rodrig 