La La Land // 2016

הרבה זמן שלא כתבתי על סרט, ואני חייבת להתוודות שזה בגלל שהרבה זמן לא צפיתי בסרט בקולנוע. איכשהו כשאני צופה בסרטים בבית – דווקא הקרבה למקלדת מקטינה את הסיכוי שאכתוב. אולי גם כי הצפיה בסרט על מרקע צנוע ובווליום שפוי גורמת לחוויה להיות קטנה יותר באופן טבעי והחושים לא מנוצלים עד תום; הסרט צריך להיות מעבר לאסתטיקה ויזואלית ואודיטורית בשביל שאחוש בדחף לכתוב עליו מהבית.

ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש”לה לה לנד” כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. “לה לה לנד” נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.

הסרט האחרון שדמיאן צ’זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת’רס והוא בתור מוזיקאי ג’אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג’לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.

מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג’אז האגדי של לוס אנג’לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ’זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג’סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג’אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R’n’B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג’ון לג’נד כחבר ילדות של סבסטיאן.

והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי “התעשיה”) – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.

ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס’ 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג’סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג’ פאסק וג’סטין פול).

“לה לה לנד” זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.

נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.

Cafe Society / 2016

באופן יחסי לקריירה של וודי אלן, אני מעריצה מאוד טריה, כזו שגם לא ששה להשלים צפיה בכל אחד ואחד מסרטיו (ויש הרבה כאלה). ובכל זאת, בשנים האחרונות, אני צופה בכל אחד מהסרטים שאלן מוציא. בשנה שעברה קראתי מחקר של נטפליקס שניסה להתחקות אחר נקודת ה”התמכרות” לסדרות; המחקר ניסה לחזות מהי נקודת האל-חזור בה הצופה נשבה בסדרה בה הוא צופה, מהי הנקודה בה יצפה בסדרה עד סופה. אני חושבת שעבורי נקודת האל-חזור בקריירה של אלן הייתה “חצות בפריז”.לוודי אלן יש חיבה יתרה לנוסטלגיה ולקונפליקטים העמוקים ביותר של נפש האדם, וכשהוא מצליח להסיר מהם את האיפור הכבד – מתגלות פנינים אמיתיות. כך לדוגמא ב”חצות בפריז” הנחתם בדיאלוג הבא:

Adriana, if you stay here though, and this becomes your present then pretty soon you’ll start imagining another time was really your… You know, was really the golden time. Yeah, that’s what the present is. It’s a little unsatisfying because life’s a little unsatisfying.

או בעלילת Irrational Man, הסרט המעולה שקדם לקפה סוסייטי. שלא תבינו לא נכון, לאלן יש גם נפילות די רציניות – לא משנה כמה פעמים ניסיתי לצפות ב”רומא, באהבה” – פשוט לא הצלחתי. כך גם “ויקי כריסטינה ברצלונה” לא ריגש אותי כמו את רבים ממעריציו של אלן.

אולם דווקא בקפה סוסייטי יש את האיכות האלן-ית שאני אוהבת. זה סרט קטן וקצר, שעה וחצי על קונפליקט פשוט ונדוש, מלווה במוזיקה מעולה ובשורת כוכבים (ג’סי אייזנברג בתפקיד היהודי המבולבל שאלן אהב לשחק, בלייק לייבלי וקריסטן סטוארט). קפה סוסייטי מספר את סיפורו של בובי, הצעיר מבין משפחה ניו-יורקית יהודית, שעוזב ללוס אנג’לס על-מנת לעבוד בסטודיו הסרטים המצליח של דודו, פיל. בובי מתאהב בורוניקה מזכירתו של פיל, אולם למרבה הצער, היא כבר נמצאת במערכת יחסים המובילה את בובי לחזור לניו-יורק ולהיכנס לעסקים עם אחיו בני המאפיונר. גם ורוניקה וגם בובי מוצאים את עצמם, לאחר שנים, בתוך עסקי השואו-ביז, בקפה סוסייטי, והדיסוננס בין הצעירים שהיו פעם – כאלה המתרחקים מאור הזרקורים, למי שהם היום – אנשי החברה הגבוהה, גורם לאהבתם להמשיך ולבעור.

אז האם זהו סרט השנה? לא. אבל אלן עדיין מצליח להוציא תחת אמתחתו סרטים שפשוט כיף לצפות בהם, עם סבטקסט שמעורר מחשבה גם אם קלילה ומרפרפת.

All the Time in the World / 2014

אני חייבת, לפני הכל, להחמיא לסינמטק תל-אביב. מעבר לכך שהשבוע נפתח פסטיבל הסרטים הצרפתי שעבור פרנקופילית שכמותי זו לא פחות מחגיגה – הם גם מוכרים לרגל הפסטיבל מנויים שנתיים (!!) ב-430 שקלים בלבד. בעשור בו סרטים הפכו להיות מותרות, ואפשר להבין איך התרבות הולכת ומדלדלת לה לאיתה (מישהו אמר צבא האמת של שי-חי?), זה לא מובן מאליו. ממליצה לכל אחד ואחת למהר ולרכוש מנוי.

כחלק מההתרגשות של מנוי חדש (לנצל, לנצל, לנצל) – הזמנתי גם סרט לשבת בבוקר: All the Time in the World. מעבר לכך שאנחנו חובבי ז׳אנר תרבות הסלואו, וראינו לא מעט סרטים שמעודדים לצריכה כפי יכולתך (במובן המצמצם שלה, כמובן) – ״כל הזמן שבעולם״ הוא כשלעצמו סרט נהדר שמספר על משפחה קנדית בת חמש נפשות שהחליטה, בצורה מאורגנת ומסודרת לעילא, לגור בטבע במשך תשעה חודשים שלמים הכוללים גם את החורף הקנדי (מתחת למינוס 40 מעלות).

סוזן קרוקר, אם המשפחה, היא הבמאית, הצלמת והעורכת של הסרט הנפלא הזה שמלווה את המשפחה מרגע יציאתם למסע ועד לחזרתם הביתה. רק עם תום הסרט הבנו שאין לנו באמת מושג על החיים של המשפחה הזו בחוץ – מה מקור פרנסתם, איך נראית שגרת היום-יום שלהם – ועדיין, החיבור לסיפור הזה ולהתנתקות הנדרשת מהשגרה, החזרה לטבע, היא צורך בסיסי בחיי היום-יום שלנו גם כן ונדמה שבחיי היום-יום של רבים בני דורנו (והצעירים מאיתנו שחוו אף פחות מאיתנו ללא חיבור יום-יומי לרשת הוירטואלית). מהות הסרט, ההתרחקות הזו מחיי היום-יום כדי לקבל פרספקטיבה, היא משהו שאני הופכת בו המון לאחרונה – מהו העולם אם לא בעיקר הבל הבלים? כיצד מפרידים את העיקר מהטפל כאשר הטפל קשור בעבותות למקור הפרנסה שלך וליכולת שלך להתמקד בעיקר?

השניות הזו מוזכרת במספר הזדמנויות לאורך הסרט, בין אם באופן מפורש ובין אם בין השורות. העובדה שהמשפחה הזו הגיעה לבית עץ שנבנה עבורם ביער (“The Bush״) עם ציוד שלא היה מבייש את מיטב חנויות הקמפינג והתאפשר לה לצאת לחופש כמעט מוחלט של תשעה חודשים היא בגדר תעלומה – האם משפחה מעוטת יכולת הייתה יכולה להרשות לעצמה חוויה כזו? אב המשפחה, ג׳רארד, תוהה אף הוא על היכולת להמשיך ולהתקיים כך ביער לנצח. מחד, המשפחה מתגבשת וחווה קשיים ונצחונות יחדיו, אולם לאורך זמן ההתמודדות הזו היא היא החיים עצמם שצריך לקחת מהם הפסקה.

את הסרט מלווה פסקול שנוצר עבור הסרט על-ידי אלכס יוטון ואן לואיז ג׳נסט: http://alexhoughton.bandcamp.com/album/all-the-time-in-the-world. מעבר לעובדה שיוצרים קנדיים מהלכים עליי קסם, הפסקול הזה באמת הולם את הסרט בצורה מופלאה ומעצים תצלומי נופים מרהיבים ורגעי משפחה מרגשים. את קמצוץ הסרקזם שייתכן והיה בי בתחילת הסרט, המוזיקה שטפה ממני והלאה.

במהלך הסרט שזורות כל כך הרבה פנינים מפיהם של ילדי משפחת קרוקר: סאם, קייט וטס. בעת חזרתם אל העיר, קייט שואלת את סאם: ״מה יש שם?״ ומצביעה על העיר שבאופק. סאם עונה: ״אנשים שלא חיים את חייהם״.