ציפיתי וחיכיתי. סיאנפראנס מביים סרט עם יקיר הבלוג, ריאן גוסלינג. אחרי בלו ולנטיין הציפיות גבוהות גבוהות. אבל לצערי – כגודל הפיציות גודל האכבזות. לא מהמשחק של גוסלינג בקאסט הדי-צפוי שלו, גוסלינג משחק את הבחור הקשוח שכן אכפת לו ממש טוב. התאכזבתי מהרדידות, מהרדוקציה.
סיאנפראנס בחר לכתוב סרט על אבהוּת. מסתבר שיונקים הם לא מהמצטיינים שבאבות, גם לא בסרטים; בעוד יש מיני דגים וסוסוני ים שמרחיקים עד כדי הגנה על הביציות המופרות בתוך גופם (ואז משריצים אותן) – האב המודרני לא הסתגל לספונג'ה, מונוגמיה והחלפת טיטול (הא לכם כתבה ארוכה מדי). נותן פרשנות חדשה ל"יש עוד הרבה דגים בים".
אז, בוחן פתע – כמה אבות יש בסרט? ובכן, יש את לוק (גוסלינג) רוכב האופנוע הקשוח שמגלה כי בשנה שטייל עם הקרקס בו הוא משמש כפעלולן – הוא הספיק להפוך לאב לג'ייסון ללא ידיעתו. בשנה הזו, קופי מאמץ את ג'ייסון כאב לכל דבר. אייוורי (בראדלי קופר), השוטר אשר תופס את לוק לאחר שהלה שדד בנק כדי לתמוך בבנו. אביו של אייוורי, אל, מנסה לשכנע את בנו לסיים את תפקידו כשוטר לאחר שנפצע בפעולה הנ"ל. בנו של אייוורי, איי.ג'יי – שלאחר חמש-עשרה שנים חובר לג'ייסון במהלך מאוד שייקספירי.
נדמה שסיאנפראנס מנסה לתפוס את כל הקשת הרחבה של האבהות – אבהות ביולוגית רעה, אבהות לא-ביולוגית טובה, אבהות קרוס-מגדרית, חברות אבהית וכמובן הרגשות הפרוידיאניים: חרטה, אשם, הערצה. Habemus papam וכו'.
קשה לעשות סרטים שבאמת מנפצים את הבועה שעוטפת סרט. אני מדברת על הבועה הזו של "זה רק סרט, זה בחיים לא יקרה". כשהייתי ילדה הספרים האהובים עליי היו ביוגרפיות: איתמר לבית אב"י, שרה גיבורת ניל"י, סדרת הביוגרפיות הנהדרת הזו. יש משהו ב"על-אמת" הזה שמצית את הניצוץ הסקרני/חטטני הזה וסרטים שמצליחים לפוצץ את הבועה בסיכה חדה ככל האפשר – הם מבחינתי המנצחים האמיתיים. זה לא חייב להיות סיפור אמיתי כפי שהסיפור צריך להגיד משהו אמיתי על העולם, על אנשים, על החברה.
ב"בלו ולנטיין" סיאנפראנס עשה את זה ובגדול – הסרט שידר כנוּת מופלגת ביחס לגירושין, לאהבה שנגמרת וחוזרת ונגמרת, ביחס לזוגיות לטווח ארוך. אבל בנוגע לאבהוּת? לא הרגשתי שהועבר לי מסר חזק דרך דמויות אנושיות מדי.
אבל המוזיקה טובה.
Shahar Rodrig 