זמן לשון:
תופעת לוואי: תגובה לא רצויה אשר עלולה להתפתח עקב נטילת תרופה. באנגלית יש אפילו הבחנה נוספת; תופעת לוואי (Side effect) היא השם הכולל לכל תופעות הלוואי הנוספות לאפקט הראשי של התרופה בעוד תופעת נגד (Adverse effect) היא תופעת לוואי שלילית.
ואלו היו 60 שניות על.
אמילי (רוני מארה) עברה בשנות ה-20 לחייה לניו-יורק, החלה לעבוד כברמנית בבר ניו-יורקי מתוחכם עד שניגש אליה בחור ניו-יורקי מתוחכם רכוב על ג'יפ לבן (צ'אנינג טייטום) והציע לה נישואים. עוד זה מדבר וזה בא, מרטין נעצר ע"י המשטרה בשל עברות צווארון לבן והיא, שכנראה תמיד הייתה לה נטיה כלשהי – מתחילה לראות פסיכולוגית (קת'רין זיטה-ג'ונס) עד לשחרורו מהכלא.
כעבור שלוש שנים מרטין משתחרר מהכלא. אמילי נרגשת, נועצת בחמותה מה ללבוש לכבוד שובו ורצה אליו כילדה קטנה עם פסיעתו הראשונה מבין הסורגים. אולם לאט לאט, לאורך היום, עננה עוטפת את אמילי עד לכדי התרסקות מכוונת עם המכונית לתוך קיר בטון. הפלא ופלא, אמילי שורדת את הפגיעה כשנותר רק כאב ראש עמום, זכר ליציאת מרטין. בבית החולים פוגש אותה הדוקטור ג'ון בנקס, פסיכיאטר אנגלי ורגיש (ג'וד לאו). ג'ון לוקח את אמילי תחת חסותו ויחד עם מפגשים סדירים יותר או פחות הוא משלב מתן כדורים פסיכיאטריים, כל זאת תוך ייעוץ מקודמתו בתפקיד.
לסטודנטים לפסיכולוגיה (ואפילו יותר: פסיכוביולוגיה), הסרט הזה עד לרגע זה הוא תענוג. מעבר לאינספור המונחים והשמות המוכרים: SNRI, SSRI, טרנסמיטורים, ציפרלקס, אפקסור… מתגלה שאלת גוף-נפש במלואה: מי אנחנו? סך הכדורים שבלענו (בהשאלת You are what you eat)? האם מעשיה של אמילי תחת השפעת הכדור אותו נטלה הם באחריותה? מהו תפקידו של המטפל במעשיהם של המטופלים?
מכאן והלאה, הסרט הופך עורו למותחן פסיכולוגי בדיוני וגנרי אשר מסתחרר ומתהפך עלינו שוב ושוב. אבל אני עדיין נותרת עם השאלות היותר אמיתיות שהסרט הזה אולי מפחד קצת להדגיש בזרקור בוהק וחד. עם הוצאתו של ה-DSM העדכני, נראה כי בעשור הקרוב, מיליונים עלולים להיות אובר-מאובחנים עם הפרעות מצב-רוח.
יש היום כ-50 תרופות אנטי-דפרסנטיות. אף לא אחת מהן – ידוע בדיוק טיב פעולתה; יש השערות ומחקרים – אבל אלו השערות ומחקרים בלבד. למען האמת, ייתכן וההשפעה בחלקים נרחבים של האוכלוסיה היא השפעת פלצבו בלבד, וייתכן ולתת בקבוק סיילין יעשה את אותה העבודה (AKA נוסיבו, ובהקשר זה, ממליצה מאוד מאוד מאוד לקרוא את הפרק "כוחו של המחיר" ב"לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי). אינני אומרת שמדד היעילות או הסבילות של התרופה מעולם לא נבדקו או שמספרים משקרים, אבל בעת בה הביולוגיה צועדת לעבר האפיגנטיקה (האינטראקציה שבין פרה-דיספוזיציה ביולוגית לסביבה), סביר כי מדגמים אינם בהכרח מייצגים את כלל האוכלוסיה שתאובחן הודות ל-DSM 5.
בחזרה לסרט – סודרברג עושה פה עבודה מצוינת בהגשת סרט מותח, עם בשר אינטלקטואלי (וגם קצת אירוטי); חבל שהוא מפחד להעמיק ביציר כפיו. ונקנח בנקודה למחשבה: שלבו את "התקדמות" ה-DSM עם 50 תרופות המדף אשר פותחו במספר שנים יחסית מצומצם. Just sayin'… אולי באמת כדאי להשאיר ביקורת כזו לסרטים כדוגמת "Supersize" או "פרנהייט 9/11".
Shahar Rodrig 
תגובה אחת