Whiplash / 2014

אחרי תקופה ארוכה של התנזרות לא מכוונת מסרטים לטובת פוסטים מוזיקליים וקריאה מרובה – חזרתי לקולנוע. הסרט האחרון שראיתי בקולנוע לפני מספר חודשים היה: Boyhood, והסרט האחרון שראיתי בבית הוא Locke (ראיתי גם את פיינאפל אקספרס, אבל נוציא אותו מהרשימה לצורכי רצינות). הנחת המוצא הייתה שלא נצליח לראות משהו באותה הליגה, אבל גם בליגה ב’ אפשר להצטיין.

אחת לכמה שבועות אנחנו דוגמים את רשימת הסרטים שמקרינים בלב וחורצים את דינם: אלו שנראה בקולנוע, אלו שנראה בבית ואלו שאולי אחד מאיתנו יראה לבדו כשמשעמם ואין משהו אחר לעשות. הרשימה של לפני שבועיים הייתה כל-כך דלה, אבל רצינו ללכת לראות סרט אז בחרנו את המועמד הטוב ביותר: וויפלאש.

לפי מה בחרנו? הפוסטר משדר “סרט על מוזיקה שכדאי לראות” ולהלן תהליך ההסקה שלי מכרזת הסרט:

  1.  נער שיושב תחת זרקור לבדו על מערכת תופים = “סרט על מוזיקה”.
  2. ברקע התשבוחות של כל המי ומי (פסטיבלים, עיתונאים וכו’ וכו’) = “כדאי לראות”. אני תוהה איך היה נראה הפוסטר המקורי, בלי הפרומושן המטורף שהסרט הזה קיבל, וגם – מה הייתה דעת הקהל בלי הפריימינג הזה.

ובכן, זה סרט עם מוזיקה, בזה אין ספק. אבל זה לא סרט על מוזיקה. זה אפילו לא סרט על אמנות ספציפית. זה סרט שדן ביחסי מורה-תלמיד; אבל במקום להתלבש על המקום החמים והחביב הזה של “מורה טוב – מורה לחיים” הוא שואל את השאלה (הנדרשת, אולי): מהו הגבול שמורה שם לעצמו כדי לקדם את התלמידים שלו?

זה נושא מעניין, ולטעמי השחקן הראשי בוויפלאש הוא דווקא לא אנדרו התלמיד (מיילס טלר) אלא טרנס פלטשר, המורה (משחק מעולה של JK סימונס). אבל גם לא בזה הסרט מתמקד. התמה המרכזית הולכת לאיבוד בין החיים הפרטיים של אנדרו, לחיי האהבה שלו, ליחסים שלו עם מר פלטשר ולתפישה החברתית שלו את עצמו. וכך – במקום להתמקד איפה שהעלילה באמת נמצאת, היא הולכת לאיבוד וחוזרת ופוגשת אותנו מדי פעם רק כדי להגיד: גם אנחנו לא ממש יודעים מה הגבול, עד איפה מורה צריך לדחוף ואיפה הוא צריך לעזוב ולתת לנער לפרוש כנפיים.

כדי ליצור מצב בו אנדרו הוא הדמות הראשית, היה צריך לחזק נקודה שהוזנחה ע”י צ’זל: הויתור. הקריעה הפנימית. במקום להדגיש את המאבק הפנימי הזה בין הילד שרוצה להנות מהתופים לבין הילד שרוצה להצליח ולהיות ענק – רוב המאבק מוחצן ומתרחש בין אנדרו למר פלטשר. איך זה יכול להיות שברגע אחד התופים נכנסים לארון ולא יוצאים ממנו לדקה? למה לא השתהו על התקופה הזו בסרט ובמקום לדון בפואנטה, צ’זל בוחר להתייחס דווקא לחיי האהבה הכושלים של אנדרו?

נהניתי לקרוא ראיון עם צ’זל ב-Dissolve כי הוא מבהיר איפה נקודות החוזקה והחולשה של הסרט. וויפלאש הוא לא סרט רע; הוא פשוט סרט שניסה לגעת בהרבה מאוד מקומות, ובהיותו חצי-אוטוביוגרפי נראה שקשה היה לצ’זל להזניח את חלקן. הוא ניסה לתת עטיפה מושלמת של חווית בית-ספר יחד עם עטיפה מושלמת של מורה אכזר יחד עם עטיפה מושלמת של להיות טינאייג’ר אמריקאי; את כל זה הוא ניסה להגיש עטוף בז’אנר סרטי הספורט – הגיבור עובר כאבים וקשיים נפשיים ופיזיים ובסוף מגיע לשיא היכולת. זה לא עבד בשבילי במסגרת הכמעט-שעתיים האלה.

השנה יצאו בארץ לא מעט סרטים שהתיימרו להיות סרטים על מוזיקה: פרנק, וויפלאש, להתחיל מחדש. אני רק מתגעגעת לאיזה “כמעט מפורסמים”.

One thought on “Whiplash / 2014

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s