Movies

The Hunt (2012)

— בסוף הסרט התעורר דיון: מהי התמה המרכזית בסרט? אני טוענת כי התמה המרכזית בסרט היא יציאה כנגד המגמה הרווחת לאחרונה בחינוך והיא העמדת הילד במרכז. הילד הוא הצודק כפי שהלקוח תמיד צודק. הילד הוא בעצם הלקוח. במערכת החינוך המורכבת מההורים, הגננים, המחנכים, המדריכים – הילד הוא בעל המאה. הוא טוען כי התמה המרכזית בסרט […]

עוד

Dans La Maison (2012)

בואו ואדבר על האמנות של יצירת פרומו מפתה; "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון הוא דוגמא מצוינת: מיסייה ז'רמן הוא מורה לספרות של כיתה גרועה להפליא, התלמידים חסרי המעוף לא יודעים לתאר אפילו את סוף-השבוע שלהם מעבר לרביצה הכוללת אכילת פיצה וצפיה בטלויזיה. עם זאת, בין כל התלמידים אשר הוצרכו השנה לרענן ארונותיהם ולהצטייד בתלבושת אחידה, […]

עוד

TED (2012)

Truth be told, בכלל לא תכננתי לכתוב על הסרט הזה. ואני גם לא מתכוונת להרחיב מעבר לכך שצפיתי בו לפני יותר מחודשיים, והוא היה מאכזב. Simple as that. מלבד הקונספט החריג של תופעת טבע שלא נשמרת בסוד ולא ממשיכה להתקיים בשיא עצמתה (דובון מדבר שהופך להיות סלב מזדקן ואזוטרי), לא היה פה חידוש. ההומור לא […]

עוד

למלא את החלל (2012)

בפוסט הקודם הזכרתי שגם בארץ עושים דברים איכותיים. אולם איכות מתחלקת לשני אספקטים: התוכן הוא הראשון, אך לא פחות חשוב ממנו הוא אופן ההגשה; הרי אנחנו קודם כל אוכלים עם העיניים. יש סצנה אחת, ממש בראשית הסרט, ששבתה אותי. אני לא יודעת אם כפל המשמעות היה מכוון (אני מניחה שכן), אולם הוא היה דק, בועט […]

עוד

Lawless (2012)

אני אוהבת סרטים. אבל עוד יותר מזה, אני אוהבת איך כמעט כל סרט הוא הומאז' לאיזה שייר תרבותי קדום. זה מזכיר לי שבסצינת הפתיחה של מיסטר נובאדי מציגים רעיונות לחלוטין יונגיאניים ומנכסים אותם לטובת חוויה קולנועית משודרגת. *רגע התמוגגות* בכל אופן, החלטתי ללכת להקרנת טרום הבכורה של Lawless (תורגם כ"ארץ יבשה") בסֶנטר. מעבר לחוויה השרלטנית […]

עוד

A Week with Marilyn (2011)

לאחר שהתרשמתי מהמשחק המופלא של מישל וויליאמס בוואלס האחרון, התפתיתי לצפות בה כמרילין בסרט "השבוע שלי עם מרילין". כמו מרילין עצמה, לאורך כל הסרט עלתה בי התהיה על שום מה המהומה הרבה? (1) הסרט מתיימר להציג סיפור אמיתי שקרה (האמנם?) – רומן/משובת קיץ בין אחד מעוזרי ההפקה הצעירים לבין מרילין; סיפור יחסית בנאלי, לעוס וחסר […]

עוד

Mr. Nobody (2009)

OMFG. טוב, הסרט הזה נכנס בהחלט לרשימת האהובים עליי. לא ברור בכלל איך לא צפיתי בו עד היום. פסקול. צילומים. טלומריזציה. זמן. תודעה. זכרון. צ'ארלי קאופמן לא מעובד. שתי עיניים כחולות עד מאוד. הסרט הזה הוא אריזה מאוד לא מהוקצעת של הרבה דברים שטובים בקולנוע. יש בו אזכורים קטנים כגדולים לסרטים של קאופמן (המלך), למטריקס, […]

עוד

Garden State (2004)

זאק בראף הוא גאון. הוא מהגאונים המשוגעים האלה, שחושבים בקצב שלא יבייש יהודי טוב (אולם יבייש את הוריו של היהודי הטוב). פיסת הגאונות הראשונה של בראף הייתה Scrubs, שהעבירה לי על שמונת עונותיה סמסטר של טירוף חושים. זו סדרת הרופאים הראשונה שלא גרמה לי לרצות להיות רופאה, אלא פשוט גרמה לי לרצות לקום ולרקוד לצלילי אנסינק; ועל […]

עוד

The Edge of Heaven (2007)

וידוי כואב: עד לעשר הדקות האחרונות של הסרט, הייתי בטוחה שאני לא עומדת אפילו לכבד אותו בביקורת. Melodrama:  work (as a movie or play) characterized by extravagant theatricality and by the predominance of plot and physical action over characterization. מלבד מוזיקה מצוינת וצילומים מופלאים העלילה האליפטית של "בקצה גן עדן" נדמתה כנדושה, מלודרמטית, ומשחקת על אותם […]

עוד

500 Days of Summer (2009)

-"I just woke up one day and I knew" -"Knew what?" -"What I was never sure of with you" ## יש פתגם ברוסית שחברה פעם חלקה עמי, ועד היום הוא נותר חבוי בנבכי הזכרון הרגשי שלי – "אפשר להוציא מקל תקוע רק בעזרת מקל נוסף". איפשהו באמצע הסרט הזה, בערך ביום ה-420 למניין סאמר, תום […]

עוד