וידוי כואב: עד לעשר הדקות האחרונות של הסרט, הייתי בטוחה שאני לא עומדת אפילו לכבד אותו בביקורת.
Melodrama: work (as a movie or play) characterized by extravagant theatricality and by the predominance of plot and physical action over characterization.
מלבד מוזיקה מצוינת וצילומים מופלאים העלילה האליפטית של "בקצה גן עדן" נדמתה כנדושה, מלודרמטית, ומשחקת על אותם מוטיבים שאנחנו רואים בהמוני סרטים זרים (ובעיקר באלו המזרח-אירופאיים); לאורך כל הסרט הייתה לי הרגשה שכבר ראיתי אותו במקום אחר עם שחקנים אחרים. איזה..שוילי משהו.
בקיצור רב: לסיפורנו שני קוי עלילה שנעים בין מזרח למערב – תורכיה מקצה האחד וגרמניה מהקצה השני. ההפרדה הזו היא לא לגמרי ברורה, כמו שגם הדמויות אינן לגמרי מזוהות עם לאום אחד. הסיפור פותח בנג'אט אקסו ואביו, עלי. נג'אט הוא אקדמאי, מרצה ופרופסור בגרמניה. הוא איבד את אמו כשהיה צעיר, ואביו אשר חי לבד מתרועע אצל זונה תורכיה. הוא מציע לשלם לה את אותו הסכום אותו היא מרויחה באופן חודשי אם תעבור לגור איתו. היא מסכימה ועוברת לגור עם עלי, אולם באחד הערבים הוא משתכר, מכה אותה והורג אותה. טרם מותה, היא מספיקה להתחבב על נג'אט, והוא מחליט אחר מותה לחפש את בתה, אייטן, בתורכיה.
אייטן היא פעילה פוליטית. לאחר שחברותיה נעצרו, היא מחליטה לנסוע לגרמניה למצוא את אמה; היא פוגשת בגרמניה את שרלוט אשר מארחת אותה ומתאהבת בה, למורת רוחה של סוזאן, אמהּ. מכיוון שהיא שוהה בלתי-חוקית, לאחר כשנה היא מגורשת חזרה לתורכיה ומוצאת את עצמה בכלא התורכי. כאשר שרלוט מנסה לדלוק בעקבותיה, הסיפור מסתבך.
שני קוי העלילה שזורים זה בזה, כאשר דרכיהם של נג'אט ואייטן מצטלבות לא פעם. הסרט נגמר בסצנה מופלאה, בה סוזאן מזמינה את אייטן להתגורר עמה בדירתו של נג'אט, בעוד נג'אט ממתין לאביו שישוב ממסע דיג קצר בים. יש לי חיבה גדולה לסופים פתוחים, והסצנה הזו בים השאירה אותי עם כמיהה גדולה.
הסרט הזה, או עשר הדקות האחרונות שלו, עבורי, דיברו על הורות ואחריות הורית. סוזאן שואלת את נג'אט לאן כל האנשים הולכים, והוא עונה לה כי הם הולכים להתפלל בעבור עקדת ישמעאל ובתגובה סוזאן עונה לו: "גם לנו יש סיפור כזה". גם לנו, יש סיפור כזה.
Shahar Rodrig 
