Garden State (2004)

זאק בראף הוא גאון. הוא מהגאונים המשוגעים האלה, שחושבים בקצב שלא יבייש יהודי טוב (אולם יבייש את הוריו של היהודי הטוב). פיסת הגאונות הראשונה של בראף הייתה Scrubs, שהעבירה לי על שמונת עונותיה סמסטר של טירוף חושים. זו סדרת הרופאים הראשונה שלא גרמה לי לרצות להיות רופאה, אלא פשוט גרמה לי לרצות לקום ולרקוד לצלילי אנסינק; ועל זה – שאפו.

בגארדן סטייט, בראף חוזר לנונסנס ומפזר אותו בנדיבות על גבי העלילה שמציירת תמונה עגומה של דור ילדי האייטיז. בדקה החמישית לערך אנדרו לארג’מן (בראף עצמו) מתבשר באמצעות המשיבון כי אמא שלו נפטרה (ספק התאבדה). הוא קם מהמיטה הלבנה בחדר הלבן שלו ונעמד מול ארון המראה בחדר האמבטיה. התמונה הזו של אנדרו, השבירה הא-סימטרית של הפרצוף שלו, ולאחר מכן פתיחת הארון העמוס לעייפה בכדורים פסיכיאטריים כשכל הסצנה מלווה בפתיחה של ‘Don’t Panic’ של קולדפליי – זה קולנוע.

הסרט הזה עמוס בשחקני נונסנס (חלקם אפילו נתנו הופעת אורח בסקראבס, למי שזוכר את טוראי בריאן דאנסר [private dancer]), אולם הדמות הראשית הנוספת שבראף בחר היא דווקא נטלי פורטמן שנותנת הופעה מצוינת; המראה הילדותי שלה נותן בדיוק את ה-feel הזה שבראף תמיד משדר – התפר העדין הזה שבין ילדות לבגרות, הפיטר-פן שכולנו מתקשים להיפרד ממנו, או אולי הוא מאיתנו.

אחד המונולוגים האהובים עליי בתרבות הפופ לקוח מהסרט הזה:

“You know that point in your life when you realize the house you grew up in isn’t really your home anymore? All of a sudden even though you have some place where you put your shit, that idea of home is gone…You’ll see one day when you move out it just sort of happens one day and it’s gone. You feel like you can never get it back. It’s like you feel homesick for a place that doesn’t even exist. Maybe it’s like this rite of passage, you know. You won’t ever have this feeling again until you create a new idea of home for yourself, you know, for your kids, for the family you start, it’s like a cycle or something. I don’t know, but I miss the idea of it, you know. Maybe that’s all family really is. A group of people that miss the same imaginary place.”

למרות שצפיתי בסרט הזה עשרות פעמים, אני מודה ומתוודה שזה לא סרט טוב במובן הזה שהוא לא קוהרנטי, לא מספיק מגובש, מלא בנונסנס שלא ברור מה הערך המוסף שלו ברׂב המקרים, ומעבר להכל – הסוף שלו מתחנחן לקהל הצעיר, למרות שאני לא באמת חושבת שבראף כיוון לקהל יעד של קוקיות ורודות. אני נורא אוהבת אותו, למרות זאת. ניסיתי לפני שנתיים בערך לשכנע מישהו שיאהב אותו גם. זה לא עבד. אבל הוא הסכים איתי שפס הקול של הסרט הזה הוא יצירת אמנות בפני עצמה (ובראף גם זכה על כך בפרס גראמי).

אז, שוב, מנגנת את עצמי החוצה, וממליצה גם לכם (גם אם על הסרט תוותרו):

2 thoughts on “Garden State (2004)

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s