Dans La Maison (2012)

בואו ואדבר על האמנות של יצירת פרומו מפתה; “בתוך הבית” של פרנסואה אוזון הוא דוגמא מצוינת:

מיסייה ז’רמן הוא מורה לספרות של כיתה גרועה להפליא, התלמידים חסרי המעוף לא יודעים לתאר אפילו את סוף-השבוע שלהם מעבר לרביצה הכוללת אכילת פיצה וצפיה בטלויזיה. עם זאת, בין כל התלמידים אשר הוצרכו השנה לרענן ארונותיהם ולהצטייד בתלבושת אחידה, מתבלט תלמיד אחד – קלוד גרסיה. קלוד מתאר את סוף השבוע שלו: הוא מגיע לבית של חברו ראפה ארטול. חברו ממוצע, הוריו ממוצעים. על הטלויזיה מונחת תמונה של המשפחה המאושרת, כשדרקון מתבונן בהם בערגה.

מהפרומו נדמה כי רק עם התקדמות הסרט מיסייה ז’רמן מתוודע לנוכחותו השרירה והקיימת של קלוד בתוך הבית. הסרט מסווג כסרט מתח: אט-אט מתברר למורה כי תלמידו המכנה אותו “מאסטרו” (משל היה השטן ב”אמן ומרגריטה”), הוא בעצם פסיכופת הרובץ לפתחן של משפחות מאושרות אך ממוצעות.

אך לא כך הדבר כאשר מגיעים לאולם הקולנוע. עוד בהקראה הראשונה של מיסייה ז’רמן לאשתו – ברור לשניהם כי הסיפור אמיתי הוא. מיסייה ז’רמן מתנסה בהדחקת הפרטים הקטנים; עם התקדמות הסרט הוא משכנע את עצמו כי הצפיה בהורים הישנים או גרוע מכך – בהורים המקיימים יחסים – לא באמת מתרחשת וכי קלוד שותל בסיפור אלמנטים בדיוניים. לדעתי הסרט מאבד מהעצמה שלו כאשר לכל אורכו המאסטרו יודע כי קלוד נמצא בתוך הבית ולא מוכיח אותו על כך. הסרט מחליף ז’אנר למעין דרמה-קומית המשובצת ביהירות – קלוד כלפי משפחת ארטול, קלוד כלפי מיסייה ז’רמן, מיסייה ז’רמן כלפי אשתו המנהלת תערוכות אמנות אקלקטיות. מיסייה ז’רמן רואה את עצמו בקלוד, ויחדיו הם מתנשאים על כל העולם.

אם כן, יצירת הפרומו היא כאמנות בפני עצמה. סידור מחושב של סצנות מתוך הסרט יוצר קונספציה; אולם הצופה בסרט באורכו המלא מתוודע לכך שהשלם הוא יותר מסך חלקיו. גשטאלט במיטבו.

מיסייה ז’רמן תלוי בסיפור של קלוד. בשלב מסוים בסרט, כאשר הא מבקש מקלוד שיתרחק ממשפחת ארטול, קלוד טוען כי לא יוכל להמשיך לכתוב ללא חוויותיו בתוך הבית. מיסייה ז’רמן נקרע בין הרצון לבן-חסות לבין הקוד המוסרי של אדם בגיל העמידה. קשה להפסיק ברגע שמתמכרים.

כמה מהסיפורים שאנחנו קוראים הם סיפור גרידא? האם הדמיון שלנו נוכח במציאות? האם המציאות שלנו נוכחת בדמיון? ואם כן, עד כמה? אלו עקרונות שיכלו ליצור סרט הרבה יותר עצמתי. עם זאת, אוזון מאמין שכולנו סיפור; הוא יצר סצנת הסיום חזקה הממחישה את זה: מיסייה ז’רמן וקלוד יושבים מול בית דירות וספק-מדמיינים ספק-חוזים במתרחש בו. נשמע מוכר? התכתבות נהדרת עם סרט מצוין שכבר כתבתי עליו כאן.

(המשך יבוא)

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s