Truth be told, בכלל לא תכננתי לכתוב על הסרט הזה. ואני גם לא מתכוונת להרחיב מעבר לכך שצפיתי בו לפני יותר מחודשיים, והוא היה מאכזב. Simple as that.
מלבד הקונספט החריג של תופעת טבע שלא נשמרת בסוד ולא ממשיכה להתקיים בשיא עצמתה (דובון מדבר שהופך להיות סלב מזדקן ואזוטרי), לא היה פה חידוש. ההומור לא היה נמוך בצורה יוצאת דופן ומצחיקה להחריד כפי שהייתי מצפה מיוצרו של פאמילי גאי. למען האמת, לאורך רב הסרט התקשיתי למצוא את ההומור. ישבתי באולם עם חצי-חיוך שמוכן להתרחב לכדי חיוך מלא; צחקקתי פעם או פעמיים. לשם השוואה – גם בלופר צחקקתי פעם או פעמיים. קומדיה מול אקשן.
אז על מה הפוסט הזה? הפוסט הזה הוא על פמפום סרטים לקהל. נתקלתי במקרה בביקורת של מר אורי קליין לטד בעיתון הארץ. הביקורת, שנכתבה באוגוסט האחרון, היא גיבוב מילים המתלכדות לכדי חוסר-מעוף כללי. קליין, בביקורתו, מגיש לקורא את עלילת הסרט (כמעט בשלמותה) בצורה לעוסה לעילא ולעילא – כל כך לעוסה, שלא נשאר לו לקורא אלא להתאכזב מהסרט עוד טרם הצפיה בו. האמת, אם לשם כיוון קליין, אז שאפו.
אני מאוכזבת מקליין שלא בחר להגיד את מה שנדמה שהוא מאמין בו, לראיה: "כאמור, לא הכל עובד ב”טד”, ולרגעים הסרט נדמה כמו בדיחה מוזרה; אך אין ספק שיש בו משהו אחר ממרבית הקומדיות שראינו בשנים האחרונות, וניסיונו לומר משהו על הז’אנר של הקומדיה העוסקת באינפנטיליות גברית, גם אם אותה אמירה נדמית לעתים מהוססת ואינפנטילית בעצמה, מעורר סוג של הערכה שמלווה בסוג של הנאה". למה טובה ההתנסחות המהוססת הזו? האם היא עושה חסד עם הקוראים? האם היא עושה חסד עם הסרט? אני חושבת שהתשובה לשתי השאלות אחת היא: פשוט לא.
אני התגלגלתי לצפות בטד כי היה את ה"הייפ" הזה על הסרט החדש שצריך לראות. ופתאום אני חושבת שה"הייפ" הזה הוא בדיוק הכתבות הללו שמתנזרות מביקורת שלילית, הרי כשאני פותחת את הבוקר עם העמוד הראשי של הארץ – מוסף הקולנוע זוכה לרפרוף במקרה הטוב, בפועל – להצצה חטופה; בזוית העין מילה אחת קופצת: טד. וזה מספיק. מספיק כדי לחלחל ולגרום לי לרצות לצפות בסרט.
ועל זה נאמר: כל פרסום הוא פרסום טוב.
וכשחושבים על זה – אולי גם הפוסט הזה מיותר.
Shahar Rodrig 
גם אני יצאתי מהסרט עם תחושת אכזבה קלה (אך גם לא היו לי ציפיות גבוהות). האכזבה נבעה מכך שהסאבטקסט של הסרט מאוד מפורש, גבר שמתהלך עם הילדות שלו ומסרב להרפות, כשבעצם הוא כבר מאחר להפוך לאדם מבוגר עם כל ההתחייבויות הכרוכות בכך. בגלל שהדברים היו מפורשים מדי, אז הסרט התקשה להתחמק מאופיו – קומדיה, והיה בעיניי דידקטי מדי.
כן, אבל גם בהיותו דידקטי – הוא פישל לחלוטין. זה היה סרט שניסה להלך בין הטיפות ולקלוע לטעם של כולם. כמו שאומרים: תפסת מרובה, לא תפסת…
מסכים איתך. זה היה בזבוז זמן משווע, אך למזלי לא בזבוז כסף (איף יו קנו וואט איי מין).
זה התחיל בתור אחלה רעיון, ואחרי רבע שעה הפך להיות הקומדיה הרומנטית הכי קלישאתית שיש. וכמובן שזה היה מתובל בכל החנוניות של סטאר וורס ופלאש כמו שסת' אוהב, אבל זה לא מספיק בשביל לעשות סרט טוב.
ואת יודעת מה עצוב? יהיה סיקוול – http://en.wikipedia.org/wiki/Ted_(film)#Sequel
אויש. אכן עצוב.