אני אוהבת סרטים. אבל עוד יותר מזה, אני אוהבת איך כמעט כל סרט הוא הומאז' לאיזה שייר תרבותי קדום. זה מזכיר לי שבסצינת הפתיחה של מיסטר נובאדי מציגים רעיונות לחלוטין יונגיאניים ומנכסים אותם לטובת חוויה קולנועית משודרגת. *רגע התמוגגות*
בכל אופן, החלטתי ללכת להקרנת טרום הבכורה של Lawless (תורגם כ"ארץ יבשה") בסֶנטר. מעבר לחוויה השרלטנית משהו של הרצאה בת 30 דקות ש-says so much by saying so little, הסרט עצמו גם היה די מיותר מבחינת התסריט. לומר בכנות, התאכזבתי מטיב יצירתו של ניק קייב בתור כותב סרטים. אני מעדיפה בהרבה את הקצרצרים שלו.
ההפקה של Lawless מהממת ביופיה. הויזואליות, המשחק של טום הארדי ושיאה לבוף, המוסיקה (טוב נו, קייב צריך to nail לפחות את זה). הכל מתוזמן, אבל לפרקים – מתוזמן מדי. אלו ימי השפל הגדול, תקופת היובש בה חלים כל האיסורים הנוגעים בצריכה, מכירה והפקת אלכוהול. שלושת הבנים לבית בונדראנט הם בעלי החוק, הבלתי-מנוצחים, השליטים בעיירה פרנקלין בלואיזיאנה.
אז למה הומאז'? סצינת הפתיחה ב"חמים וטעים" מתוארכת ל-1929. אותם זמנים בדיוק, אלא שהפעם אנחנו מהצד השני של המתרס: הרעים הם באמת הרעים; זוהי שיקאגו, העיר הגדולה – ושם החוק הפדרלי הוא השולט, בעוד ב"ארץ יבשה", בפרנקלין, לואיזיאנה, החוק הטבעי (natural law) הוא המלך הבלתי-מעורער. קייב (אולם בעיקר Hillcoat & Benaroya) מפליאים לצייר את האחיזה האיתנה הזו שיש לבונדראנטים בעיירה הקטנה שלהם.
אמנם אלו היו 116 דקות שלא הפתיעו, חידשו או טלטלו. אבל זו הדרך, הדרך שהייתה חשובה.
Shahar Rodrig 
תגובה אחת