עוד לא ראיתי סרט שעמד כל כך בבהירות על החשיבות של אמנות ה-story-telling. הסרט פותח בסצנת הענקת פרס התיאטרון על שם שרה סידונס לשחקנית איב הרינגטון. זהו הפרס החשוב ביותר שמעניקה האגודה, והאירוע אכן עמוס בכל הבוהמה הניו-יורק,ניו-יורקית. בין היושבים באולם – המספר אדיסון דוויט. דוויט הינו מבקר תיאטרון, ומתוקף מקצועו הוא גם המסקר של האירוע עבורנו, הצופים. דוויט דוחה את הצגתה של איב, מקבלת הפרס, בטענה כי עוד נגיע לשמוע "הכל אודות איב"; אם כן, הוא שולח את המצלמה להתמקד במרגו צ'אנינג (בטי דייויס המופלאה) ובקארן ריצ'רדס המאוכזבות למראה. בסצנה הפשוטה לכאורה הזו, בשחור-לבן, כבר נוצר מתח גדול מאד; הסיפור כולו כבר על השולחן, מרומז אך פרוש כשטיח האדום עליו תצעד איב הרינגטון בדרך לקדמת הבמה.
דוויט מתפנה לסיפור שלשמו התכנסנו – סיפור הגעתה של איב לגדולות.
איב היא אם כל חטאת. בתחילה, היא מצטיירת כשיה תמה – היא ממתינה כל ערב עם תום ההצגה למרגו צ'אנינג. היא רוצה לרחוץ בזהר תהילתה של מרגו ומספיק לה אך להיות קרובה אליה. מתמזל מזלה של איב וקארן, חברתה הטובה של מרגו, מבחינה בה רובצת לפתחו של התיאטרון כל ערב. בפרץ נדיבות, קארן מחליטה להפגיש בין השתיים. או אז, איב נותנת את הופעת חייה ומספרת ליושבי חדר האיפור את קורותיה האומללות, אלו אשר הביאוה להתנחם בזרועות התיאטרון ומשחקה המופלא של מרגו. כיצד היא נדדה עם מופעה הנודד של מרגו מסן פרנסיסקו אשר במערב לניו-יורק המזרחית. כיצד זהו לה משוש חייה ומקור כל אושרה. כיצד כל מאוויה כעת – שליחות – לשרת את מרגו ואת התיאטרון.
מתחת לפני השטח רועשים, גועשים וקוצפים מאוויה של איב. היא חותרת תחת מרגו ותחת אושיות התיאטרון כאשר היחיד אשר מבחין בחוטים אשר מושכים את מריונטות השחקניות, הבימאים, המפיקים ויתר אנשי הבמה – הינו דוויט, המומחה לנראטיבים. הוא מספר כיצד אחד אחר השני, נופלות אושיות ניו-יורק בפח ונוגסות בתפוח של איב.
הסרט הזה מופלא כי הוא כל-כך מטא. הוא סיפור על איך מספרים סיפור. הוא סיפור על איך משחקים סיפור. הוא סיפור על המרדף אחד הזהב הנוצץ, או אחר הזהב המתנוצץ בעיני השכן. לא בכדי הסרט הזה הזכיר לי בעיקר את תכניות הריאליטי והבהלה לפרסום. סלב בא וסלב הולך; מרגו, איב ופיבי ממחישות זאת היטב, ואפילו הופעת אורח קצרה של מרילין מונרו (מון אמור) לא חסה על תדמית הבלונדינית התורנית.
לסרט הזה חשיבות גם בדילמת העיתונאי והמספר: האם הכותבים הם שופר המציאות או מבשריה?
Fasten your seat belts, it's going to be a bumpy night!
Shahar Rodrig 
אהבתי את הכתיבה שלך, שחר! ותודה על הסרט.
הצפיה בו גם הזכירה לי את "שיקגו" המצוין, הממחיש בסרקזם שלו את כוחה של המדיה בהשלטת נרטיבים המייצרים מציאויות כמוצר צריכה וכן את שיתוף הפעולה הלא-קדוש המתרקם מאחורי הקלעים בינה לבין "הממסד" (המשטרה, בתי הסוהר, בתי המשפט ועורכי-הדין) ותעשיית הבידור.