La La Land // 2016

הרבה זמן שלא כתבתי על סרט, ואני חייבת להתוודות שזה בגלל שהרבה זמן לא צפיתי בסרט בקולנוע. איכשהו כשאני צופה בסרטים בבית – דווקא הקרבה למקלדת מקטינה את הסיכוי שאכתוב. אולי גם כי הצפיה בסרט על מרקע צנוע ובווליום שפוי גורמת לחוויה להיות קטנה יותר באופן טבעי והחושים לא מנוצלים עד תום; הסרט צריך להיות מעבר לאסתטיקה ויזואלית ואודיטורית בשביל שאחוש בדחף לכתוב עליו מהבית.

ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש”לה לה לנד” כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. “לה לה לנד” נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.

הסרט האחרון שדמיאן צ’זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת’רס והוא בתור מוזיקאי ג’אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג’לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.

מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג’אז האגדי של לוס אנג’לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ’זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג’סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג’אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R’n’B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג’ון לג’נד כחבר ילדות של סבסטיאן.

והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי “התעשיה”) – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.

ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס’ 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג’סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג’ פאסק וג’סטין פול).

“לה לה לנד” זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.

נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.

Whiplash / 2014

אחרי תקופה ארוכה של התנזרות לא מכוונת מסרטים לטובת פוסטים מוזיקליים וקריאה מרובה – חזרתי לקולנוע. הסרט האחרון שראיתי בקולנוע לפני מספר חודשים היה: Boyhood, והסרט האחרון שראיתי בבית הוא Locke (ראיתי גם את פיינאפל אקספרס, אבל נוציא אותו מהרשימה לצורכי רצינות). הנחת המוצא הייתה שלא נצליח לראות משהו באותה הליגה, אבל גם בליגה ב’ אפשר להצטיין.

אחת לכמה שבועות אנחנו דוגמים את רשימת הסרטים שמקרינים בלב וחורצים את דינם: אלו שנראה בקולנוע, אלו שנראה בבית ואלו שאולי אחד מאיתנו יראה לבדו כשמשעמם ואין משהו אחר לעשות. הרשימה של לפני שבועיים הייתה כל-כך דלה, אבל רצינו ללכת לראות סרט אז בחרנו את המועמד הטוב ביותר: וויפלאש.

לפי מה בחרנו? הפוסטר משדר “סרט על מוזיקה שכדאי לראות” ולהלן תהליך ההסקה שלי מכרזת הסרט:

  1.  נער שיושב תחת זרקור לבדו על מערכת תופים = “סרט על מוזיקה”.
  2. ברקע התשבוחות של כל המי ומי (פסטיבלים, עיתונאים וכו’ וכו’) = “כדאי לראות”. אני תוהה איך היה נראה הפוסטר המקורי, בלי הפרומושן המטורף שהסרט הזה קיבל, וגם – מה הייתה דעת הקהל בלי הפריימינג הזה.

ובכן, זה סרט עם מוזיקה, בזה אין ספק. אבל זה לא סרט על מוזיקה. זה אפילו לא סרט על אמנות ספציפית. זה סרט שדן ביחסי מורה-תלמיד; אבל במקום להתלבש על המקום החמים והחביב הזה של “מורה טוב – מורה לחיים” הוא שואל את השאלה (הנדרשת, אולי): מהו הגבול שמורה שם לעצמו כדי לקדם את התלמידים שלו?

זה נושא מעניין, ולטעמי השחקן הראשי בוויפלאש הוא דווקא לא אנדרו התלמיד (מיילס טלר) אלא טרנס פלטשר, המורה (משחק מעולה של JK סימונס). אבל גם לא בזה הסרט מתמקד. התמה המרכזית הולכת לאיבוד בין החיים הפרטיים של אנדרו, לחיי האהבה שלו, ליחסים שלו עם מר פלטשר ולתפישה החברתית שלו את עצמו. וכך – במקום להתמקד איפה שהעלילה באמת נמצאת, היא הולכת לאיבוד וחוזרת ופוגשת אותנו מדי פעם רק כדי להגיד: גם אנחנו לא ממש יודעים מה הגבול, עד איפה מורה צריך לדחוף ואיפה הוא צריך לעזוב ולתת לנער לפרוש כנפיים.

כדי ליצור מצב בו אנדרו הוא הדמות הראשית, היה צריך לחזק נקודה שהוזנחה ע”י צ’זל: הויתור. הקריעה הפנימית. במקום להדגיש את המאבק הפנימי הזה בין הילד שרוצה להנות מהתופים לבין הילד שרוצה להצליח ולהיות ענק – רוב המאבק מוחצן ומתרחש בין אנדרו למר פלטשר. איך זה יכול להיות שברגע אחד התופים נכנסים לארון ולא יוצאים ממנו לדקה? למה לא השתהו על התקופה הזו בסרט ובמקום לדון בפואנטה, צ’זל בוחר להתייחס דווקא לחיי האהבה הכושלים של אנדרו?

נהניתי לקרוא ראיון עם צ’זל ב-Dissolve כי הוא מבהיר איפה נקודות החוזקה והחולשה של הסרט. וויפלאש הוא לא סרט רע; הוא פשוט סרט שניסה לגעת בהרבה מאוד מקומות, ובהיותו חצי-אוטוביוגרפי נראה שקשה היה לצ’זל להזניח את חלקן. הוא ניסה לתת עטיפה מושלמת של חווית בית-ספר יחד עם עטיפה מושלמת של מורה אכזר יחד עם עטיפה מושלמת של להיות טינאייג’ר אמריקאי; את כל זה הוא ניסה להגיש עטוף בז’אנר סרטי הספורט – הגיבור עובר כאבים וקשיים נפשיים ופיזיים ובסוף מגיע לשיא היכולת. זה לא עבד בשבילי במסגרת הכמעט-שעתיים האלה.

השנה יצאו בארץ לא מעט סרטים שהתיימרו להיות סרטים על מוזיקה: פרנק, וויפלאש, להתחיל מחדש. אני רק מתגעגעת לאיזה “כמעט מפורסמים”.