La La Land // 2016

הרבה זמן שלא כתבתי על סרט, ואני חייבת להתוודות שזה בגלל שהרבה זמן לא צפיתי בסרט בקולנוע. איכשהו כשאני צופה בסרטים בבית – דווקא הקרבה למקלדת מקטינה את הסיכוי שאכתוב. אולי גם כי הצפיה בסרט על מרקע צנוע ובווליום שפוי גורמת לחוויה להיות קטנה יותר באופן טבעי והחושים לא מנוצלים עד תום; הסרט צריך להיות מעבר לאסתטיקה ויזואלית ואודיטורית בשביל שאחוש בדחף לכתוב עליו מהבית.

ובאמת יכול מאוד להיות שאם הייתי מחכה עוד קצת עד ש”לה לה לנד” כבר לא היה מוצג באולמות הקולנוע בארץ והייתי צופה בו בבית – גם לא הייתי כותבת עליו. “לה לה לנד” נולד למסך הגדול, למרקע שנשפכים ממנו וילונות קטיפה אדומים ותזמורת יושבת בצד הבמה ומנגנת מוזיקה חיה. הוא מעין הכלאה בין סרט למחזמר – לא פה, לא שם, אבל מביא איכויות מהנות משניהם.

הסרט האחרון שדמיאן צ’זל הוציא לאקרנים הוא וויפלאש. בדומה לוויפלאש, גם לה לה לנד מביא את האהבה למוזיקה ולאמנות לקדמת הבמה; מיה וסבסטיאן הם זוג אמנים שמנסים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם – היא כשחקנית שמחלטרת בתור בריסטה באולפני וורנר בראת’רס והוא בתור מוזיקאי ג’אז שמחלטר איפה שרק ניתן. הם שבים ונפגשים ברחבי לוס אנג’לס עד שאהבתם ניצתת בדואט סטפס סוער.

מיה חולמת על עבודה כשחקנית וסבסטיאן חולם לרכוש את מועדון הג’אז האגדי של לוס אנג’לס שהפך בינתיים למועדון סמבה וטאפאס. הביקורת על הסצינה ה-LA-ית שאוהבת טרנדים חולפים לא נעדרת מהמבט המזלזל של סבסטיאן – מעין ביקורת (לא מאוד) סמויה של צ’זל ושותפו לכתיבת פס הקול, ג’סטין הורוויץ, על חוסר ההערכה לה זוכה מוזיקת ג’אז והמקורות למוזיקת הפופ וה-R’n’B של היום שהכו שורש גם באחד שירי הפסקול בו מתארח ג’ון לג’נד כחבר ילדות של סבסטיאן.

והנה, גם מלה לה לנד יצאתי בתחושה דומה לזו ממנה יצאתי בוויפלאש: העלילה המתפזרת, הסופים המתארכים, הקריצות המרובות (שלעיתים נדמה שאין בהן מטרה של ממש פרט לפניה לליבם של יתר אנשי “התעשיה”) – גורמת לסרט להיות חמוד, מתוק, אבל לא יצירת המופת זוכת ארבעה-עשר האוסקרים שחשבתי שתהיה.

ומצד שני – בניגוד לוויפלאש שלטעמי החמיץ את המטרה לשמה נוצר – לה לה לנד הוא לחלוטין סרט שמתמקד במוזיקה ובאמנות בצורה המחמיאה לה. אם יש בו נקודת אור משמעותית הוא האסתטיקה הצבעונית שלו, הלחנים הממכרים. אלו שגרמו לי כל היום לזמזם את City of Stars ואת Another Day of Sun ובמיוחד את ה-theme של מיה וסבסטיאן. הרצועה האהובה עליי בפס-הקול היא דווקא האיחוי שבין כל השירים הללו (מס’ 13 – Epilogue) שיוצרת מכל השירים בסרט מחרוזת ארוכה בת 7 דקות ו-40 שניות. אני חושבת שהשירים מחמיאים יותר כשהם נטולי מילים וכפי שג’סטין הורוויץ הלחין אותם (את המילים, אגב, הלבישו על המנגינה בנג’ פאסק וג’סטין פול).

“לה לה לנד” זכה בארבעה-עשר פרסי אוסקר, אחרי שלפני שנתיים בירדמן קטף שורה של פרסים ונראה כאילו הוליווד תמשיך להעניק לעצמה פרסים על סרטים שמכוונים פנימה. ניתן לטעון כי זוהי לא מגמה חדשה, הרי עוד ב-1950 All About Eve ו-Sunset Boulevard התחרו על לב הקהל והיו במהותם סרטים על תעשיית הבידור, אבל בעוד אלו ביקרו את התעשיה וחשפו את הצדדים הפחות יפים שלה – נראה שלה-לה לנד בעיקר ממסכת אותה עם שכבות צבע ודימיון.

נקודה אחרונה לסיום – לה לה לנד הזכיר לי במהותו את מה ש-Begin Again אולי חשב להיות, רק פחות גרנדיוזי. אין ספק שהסרטים הללו (גם אם לטעמי לא מגיע להם לקטוף ארבעה-עשר אוסקרים וגלובוסים) עושים נעים בלב ובאוזן.

The Hunt (2012)


בסוף הסרט התעורר דיון: מהי התמה המרכזית בסרט?

אני טוענת כי התמה המרכזית בסרט היא יציאה כנגד המגמה הרווחת לאחרונה בחינוך והיא העמדת הילד במרכז. הילד הוא הצודק כפי שהלקוח תמיד צודק. הילד הוא בעצם הלקוח. במערכת החינוך המורכבת מההורים, הגננים, המחנכים, המדריכים – הילד הוא בעל המאה.

הוא טוען כי התמה המרכזית בסרט היא חברוּת. חברות שלא שורדת הכל, מתחת לפני שטחהּ זורמים פלגים גועשים שלעולם לא ישקטו, וגם אם לרגע ידמה שכן – אין כך הדבר.


הסרט מספר את סיפורו של לוקאס (מאדס מיקלסן), גרוש +1 שלמרבה אכזבת גרושתו הוא סַייע (אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי במילה הזו בלשון זכר) בגן ילדים. לוקאס הוא קורבן למעשה אונס שהוא, לכאורה, ביצע. הוא קורבן לא של הילדה אשר בהטרדתה הוא נאשם, אלא של המבוגרים הסובבים אותה אשר ממהרים לשפוט ולמצות את הדין במקום את האמת.

הסרט מתרחש בכפר קטן בדנמרק והנופים עוצרי-הנשימה עושים הרבה חסד עם הצופה הישראלי שרק מחכה לבואו של החורף באמצע דצמבר השחון. המרחבים האלה הם האנטיתזה המושלמת לתחושת הרדיפה ולטבעת החנק ההולכת ונסגרת על לוקאס מרגע בו הוא מואשם בעבירה, אולם גם לאחר וידויה של קלרה הקטנה כי לא היה ולא נברא.

הסרט הזה מופלא; עד הסוף הרגשתי שייתכן ויציץ הרשע ראשו ופתאום נגלה כי כן היו דברים בגו. אתה כמעט קונה את השניוּת שבמבטים בין הילדה השובבה לבין המבוגר התמים וטוב-הלב למראה. אתה מסרב להאמין כי גורלות יחרצו מבלי שהיה דבר וחצי דבר. אתה מסרב להאמין שהחיים הם מקריוּת אחת גדולה, צירוף של חוליות אקראיות בשרשרת שסופה לא תלוי בדבר.

Dans La Maison (2012)

בואו ואדבר על האמנות של יצירת פרומו מפתה; “בתוך הבית” של פרנסואה אוזון הוא דוגמא מצוינת:

מיסייה ז’רמן הוא מורה לספרות של כיתה גרועה להפליא, התלמידים חסרי המעוף לא יודעים לתאר אפילו את סוף-השבוע שלהם מעבר לרביצה הכוללת אכילת פיצה וצפיה בטלויזיה. עם זאת, בין כל התלמידים אשר הוצרכו השנה לרענן ארונותיהם ולהצטייד בתלבושת אחידה, מתבלט תלמיד אחד – קלוד גרסיה. קלוד מתאר את סוף השבוע שלו: הוא מגיע לבית של חברו ראפה ארטול. חברו ממוצע, הוריו ממוצעים. על הטלויזיה מונחת תמונה של המשפחה המאושרת, כשדרקון מתבונן בהם בערגה.

מהפרומו נדמה כי רק עם התקדמות הסרט מיסייה ז’רמן מתוודע לנוכחותו השרירה והקיימת של קלוד בתוך הבית. הסרט מסווג כסרט מתח: אט-אט מתברר למורה כי תלמידו המכנה אותו “מאסטרו” (משל היה השטן ב”אמן ומרגריטה”), הוא בעצם פסיכופת הרובץ לפתחן של משפחות מאושרות אך ממוצעות.

אך לא כך הדבר כאשר מגיעים לאולם הקולנוע. עוד בהקראה הראשונה של מיסייה ז’רמן לאשתו – ברור לשניהם כי הסיפור אמיתי הוא. מיסייה ז’רמן מתנסה בהדחקת הפרטים הקטנים; עם התקדמות הסרט הוא משכנע את עצמו כי הצפיה בהורים הישנים או גרוע מכך – בהורים המקיימים יחסים – לא באמת מתרחשת וכי קלוד שותל בסיפור אלמנטים בדיוניים. לדעתי הסרט מאבד מהעצמה שלו כאשר לכל אורכו המאסטרו יודע כי קלוד נמצא בתוך הבית ולא מוכיח אותו על כך. הסרט מחליף ז’אנר למעין דרמה-קומית המשובצת ביהירות – קלוד כלפי משפחת ארטול, קלוד כלפי מיסייה ז’רמן, מיסייה ז’רמן כלפי אשתו המנהלת תערוכות אמנות אקלקטיות. מיסייה ז’רמן רואה את עצמו בקלוד, ויחדיו הם מתנשאים על כל העולם.

אם כן, יצירת הפרומו היא כאמנות בפני עצמה. סידור מחושב של סצנות מתוך הסרט יוצר קונספציה; אולם הצופה בסרט באורכו המלא מתוודע לכך שהשלם הוא יותר מסך חלקיו. גשטאלט במיטבו.

מיסייה ז’רמן תלוי בסיפור של קלוד. בשלב מסוים בסרט, כאשר הא מבקש מקלוד שיתרחק ממשפחת ארטול, קלוד טוען כי לא יוכל להמשיך לכתוב ללא חוויותיו בתוך הבית. מיסייה ז’רמן נקרע בין הרצון לבן-חסות לבין הקוד המוסרי של אדם בגיל העמידה. קשה להפסיק ברגע שמתמכרים.

כמה מהסיפורים שאנחנו קוראים הם סיפור גרידא? האם הדמיון שלנו נוכח במציאות? האם המציאות שלנו נוכחת בדמיון? ואם כן, עד כמה? אלו עקרונות שיכלו ליצור סרט הרבה יותר עצמתי. עם זאת, אוזון מאמין שכולנו סיפור; הוא יצר סצנת הסיום חזקה הממחישה את זה: מיסייה ז’רמן וקלוד יושבים מול בית דירות וספק-מדמיינים ספק-חוזים במתרחש בו. נשמע מוכר? התכתבות נהדרת עם סרט מצוין שכבר כתבתי עליו כאן.

(המשך יבוא)