הספר נחתם בראיון בין המתרגמת, שירה חפר, לבין המחבר, של אסקלידסן. למרות שעל גבי הכריכה נכתב כי אסקלידסן נולד ב-1929, עדיין הפתיע אותי לגלות שהמרואיין הוא קשיש נרגן-מה. ניסיתי להסביר לעצמי שאולי בעת כתיבת הספר אסקלידסן עוד היה צעיר, אבל לא, הוא היה בן 62 בעת פרסום הספר. את הסיפורים הקצרים, הוא אומר, הוא כותב מדי פעם כשנוחתת עליו המוזה; לעיתים אף שלושה סיפורים בזה אחר זה.
זה מוזר, כי הייתי מתארת לעצמי שאם הסיפורים נכתבים בכזה רצף, כנראה שהם יהיו צפויים. אבל הם לא. הם מאוד דומים אחד לשני וניתן להגיד שהם צפויים אבל רק במימד אחד שאולי ניתן לכנותו הטעם או האוירה. אסקלידסן סוגר את סיפוריו במעין טעם מר של משהו שלא נאמר, שנשאר סתום, שהוחמץ והחמיץ בין שני אנשים, לרב בני-זוג, לרב באיזשהו שטח פתוח כגון מרפסת, יער, חצר אחורית של בית.
הסיפור שהותיר בי חותם הוא סיפור בשם "כלום לא השתנה". זהו אחד הסיפורים הראשונים והארוכים יותר בספר (ועדיין, 17 עמודים של הוצאת זיקית, בערך עמוד A4 וחצי) המתאר יום בחופשתם של בני זוג באיזו ארץ אחרת, דוברת אנגלית, בתקופה לא ידועה שיכולה הייתה להיות היום, אתמול או מחר. מה שמאפיין כמעט את כל הדמויות בסיפוריו של אסקלידסן היא הזרוּת שבקרבה. בעוד קרל מכיר את הדחף בנינה לשתות ולאבד את עצמה ונינה מכירה את חוסר הדחף הזה בבעלה, שניהם עדיין מצפים לבן-זוג אחר; וכשהם שניהם מגיבים בדיוק כפי שהשני מצפה – מתעבה ענן של אכזבה שעומד בין השניים, שקוף אך קיים.
הסיפורים של אסקלידסן משאירים הרבה דימיון ויזואלי לקורא. כמעט בכל סיפור שהופיע בית וחצר אחורית דמיינתי את בית סבתי וסבי, עצי לימון ואגוזים פזורים מסביב וקברים של שושלת כלבים מפוארת בה לכולם קוראים דוּבּי. אבל חזק מכך, הסיפורים משאירים המון דימיון רגשי לקורא; לא יכולתי לקרוא את הסיפורים ברצף. כמעט לכל אחד מהם חזרתי שוב, חשבתי על כל דמות, ניסיתי להבין למה אמרה מה שאמרה ובאיזה שלב משהו כבר כן ישתנה כי העננים הצטברו, התחשרו והחלו להמטיר.
סיפור אחד נגמר באופן חותך, "הג'וקר" שמו. סיפור מטריד בן 6 עמודים על אלימות שיכלו לה; על סערה שהתחוללה בתוך הבית ונסתיימה. איכשהו, בפסקה בת כמה משפטים בודדים, אסקלידסן מצליח להעביר את הסערה דירה מתוך הבית אל הגיבור ומשם אל הקורא.
כבר קראתי מספר ספרים מהוצאת זיקית. כתבתי פה על שניים מהם: הנער האבוד והאדון שנפל לים. מבחינתי, נוף גדול שומם מדורג בדיוק באמצע כך שלפחות על גבי המדף הוא לא כל-כך בודד.
Shahar Rodrig 