ואז החלטתי לפתוח את הביקורת במשפט הבא: יש משהו לינקלייטרי ב"סוף שבוע בפריז". אז בעצם, כל ביקורת שלי תיצבע בצבעי הסרטים שכבר צפיתי בהם, או הרפרנסים להם בתרבות. אבל בכל אופן, הייתי רוצה להסביר למה "סוף שבוע בפריז" הוא מבחינתי ה"לפני חצות" של גיל הזהב.
ניק ומג בורוז הם זוג בריטים בשנות השישים לחייהם. שניהם טיפוסים, הוא מורה לפילוסופיה אינטילינגטי ונוירוטי שפוטר לאחר שהעיר הערה פסאודו-גזענית לעבר אחת התלמידות שלו, היא הקול המאזן והמעודד ביחסים ביניהם. המקום אליו מג לוקחת את ניק עם הגיעם לעיר האורות הוא בית הקברות מונפרנאס בו קבור סמואל בקט, הסופר האהוב על ניק. בתוך בית הקברות מג מנסה לשקם את האגו הפצוע של ניק, לטעון לנעוריו ולאפשרות שעוד יעשה פנית פרסה בגיל 60. ניק, אולי גם בהשפעת רוח המקום, טוען כנגדה: "People don't change!" ומג עונה: "They do, they can get worse!".
לאורך כל הסרט, נראה שיש בין השניים מן חוסר תיאום טראגי. מג מנסה לגשת לניק וניק מנסה לגשת אליה אולם הם תמיד פותחים במהלך הלא נכון ומתנגשים בחומה בצורה. כל-כך קל להתחבר לכל אחד מהם, בניית הדמויות נהדרת למרות שמדובר בסרט של 90 דקות בלבד. מג – אמנותית וילדותית בדרכה שלה, וניק, עם האזניות ובוב דילן בפול ווליום בחדר המלון; הם פשוט שתי נפשות חסרות גיל.
מעבר לדמיון הבולט של הדמויות לג'סי וסלין מטרילוגיית לינקלייטר, לינדסי דאנקן היא הגרסא המבוגרת של ז'ולי דלפי.
לקאסט מצטרף עוד בחור מוכשר, ג'ף גולדבלום, המשחק את מורגן חברו לספסל הלימודים של ניק. הדמות שלו בסרט מעבה את העלילה בצורה מעט מלאכותית. הרגשתי כאילו מורגן דווקא משבש איזה זרם תודעה כזה, כמו מן זבוב שממש מפריע להציץ לתוך ציפור הנפש של כל אחת מהדמויות, אבל תוך כדי זמזום הוא גם עוזר לתאר את גבולות הדמויות. ממש כמו אמא שמשרטטת את גבולות הגוף עבור התינוק. בנוסף, המפנה בעלילה עם ביקורם של מג וניק בבית של מי ש"הצליח בגדול" ובמקום ללכת ולהיות מורה פרץ את גבולות האקדמיה, הוסיפה עוד מן טעם מריר של החמצה שאי אפשר היה בלעדיו.
הסרט הזה השאיר עליי חותם אמיתי, לא בגלל שהוא מספר סיפור יוצא דופן או מופק בצורה בלתי רגילה. בסופו של דבר מדובר בסיפור קטן על אנשים רגילים – אבל האמת שיש בו היא מה שעושה את הסרט, והאמת היא שחלקנו נשארים ילדים קטנים עמוק בפנים, עם רצונות שלא מרפים, עם ספק שמכרסם, ועם אומץ שקצת חסר עבור הקפיצה האמיתית – בין אם היא בחיים המקצועיים, האישיים או הזוגיים.
יש מחקרים רבים בתחום ה-Affective Forecasting; האם אנחנו יודעים לחזות איך נרגיש מחר? איך נרגיש מחרתיים אם נעבור דירה או נחליף סכמת צבעים בג'ימייל? אילו גורמים ישפיעו על משך ההרגשה הטובה ועוצמתה? אני חושבת שהתובנה האישית שלי בחיי הקצרים היא שמיום ליום אנחנו לומדים שאנחנו לא יודעים הרבה, והתובנה הזו כשלעצמה – יש בה משהו מרגיע ומנחם, ממש כמו הסרט עצמו.
Shahar Rodrig 