"אפס ביחסי אנוש" הוא סרטה של טליה לביא, סטודנטית סם שפיגל, שזהו לה הסרט הראשון באורך מלא. הסרט הוא מעין הרחבה לסרטון הגמר שלה, "חיילת בודדה" שניתן לצפות בו ביוטיוב:
אנו עדים לסיפורן קורע הלב של זוהר (דאנה איבגי) ודפי (נלי תגר), מש"קיות שולה המוקשים וגריסת ניירות בהתאמה, עת שירותן בבסיס שכוח-אל בדרום הארץ. הסרט מתחיל איפה שכל שביזות יום א' מתחילה, בתחנה מרכזית באר שבע. זוהר ודפי מתאמות ביניהן עמדות ומצליחות לתפוס מקום על אוטובוס גדוש שמוביל אותן הישר לאיחור יום א' סטנדרטי. בכניסה הסלולה אל הכביש, בין עצי דקל פסטורליים לכאורה, דפי פורצת בבכי קורע לב. מה היא בכלל עושה פה, היא טובה מדי בשביל כל החול הזה.
אוקטובר 2004 מעולם לא נראה קרוב יותר, ההמתנה לקו 44, המאבק בחיילי שבטה וקציעות, צלילי הרדיו או המפ3, במונו כמובן כי האזניה השניה מוצמדת לאוזן של מיכל. طيزين بلباس, ככה קראו לנו. שני ישבנים בתחתון אחד. האחד מבואס, השני…מבואס תחת.
חלקים מהסרט מוקצנים, כשטליה לביא נשאלת לגבי הקונטקסט הרחב של הסרט, היא מודה שהיא רצתה לעשות סרט קצת יותר מורכב מסרט צבא גרידא; שהיא רצתה להביא את חיי האישה היומיומיים לתוך התסריט. לדעתי זה גורע מאיכות הסרט שעומד בפני עצמו רק עם סצינות שולה המוקשים ומיטות הקומותיים בשעת ט"ש. למען האמת, הסצינה הטובה ביותר היא זו שמשחזרת די במדויק איך נראה לילה טיפוסי בחדר של שש בנות: רעש, רעש ועוד קצת ניבולי פה של הערסית הכי טייפקאסטית שיש (עפולה, רוסיה, מה זה כבר משנה, כל עוד היא אומרת כּוּס וזין לפחות פעם בדקה).
השתיים מסתבכות לא רק עם "חברותיהן" לחדר, אלא גם עם המפקדת, הקצי"צה רמה. מטעמי זהירות מהוצאת דיבה, אחסוך שבטי מהקבלות מיותרות שאכן היו ונבראו.
מודה ומתוודה, גם אני הייתי מאלו שנחרץ גורלן ונשלחו לבלות שנתיים בדרום, שעה וחצי מבאר-שבע לכיוון סוף העולם שמאלה. גם אני בכיתי כמה חודשים כל לילה עד שנגמר כבר על מה לבכות כי תכל'ס – היה כיף, גם כשהתמרמרנו. גם עליי זרקו כריות כדי שאשתוק בלילה. גם אנחנו זייפנו במקלחת, רקדנו בדיסקו שאין שום קשר בינו לבין דיסקו, וכמו דפי – גם הגענו לשרת בבסיס פחות שכוח-אל ומצאנו על מה להתלונן גם שם.
"אפס ביחסי אנוש" מספר לא רק את הסיפור של דפי ושל זׂהר השלישות, אלא את הסיפור של כל קבוצת בנות שנסגרה לפרק זמן של יותר מכמה שעות בבסיס סגור אי שם במדבר; היתרון הגדול של הסרט הזה הוא שנדמה שלא משנה מתי שירתת – הוא עדיין משחזר במדויק את תחושת חוסר האונים שבהסכמה הזו, אם שופטים לפי עוצמת הצחוק שנמדדה באולם. או שבעצם…שום דבר לא השתנה בצבא כבר כמה עשרות שנים. נו, טוב.
בעולם שבו מסיבות ניינטיז וריקודי סווינג מצליחים, יש ערך לנוסטלגיה, וטוב שכך.
Shahar Rodrig 