שעת הפעמונים / ז'ורז' סימנון, 2004, הוצאת עם עובד. תרגם מצרפתית: יהושע קנז.
ראשית, אתחיל מההפרש המהותי בין תאריך כתיבתו של הסיפור בן מאתיים עשרים ושבעת העמודים הללו, לבין תאריך תרגומו והוצאתו לאור בעברית, שכן תוכן הספר כל-כך הולם את ימינו; סימנון מתאר כארבעה חודשים בחייו של רֶנֶה מוֹגרָה, בעל עיתון חשוב בפאריס וחלק מחבורת פרלמנט ה"גראן ופור", חבורה של בעלי הון ומוניטין בלב פאריס. הסיפור נפתח עם פקיחת עיניו של מוגרה במיטת בית-חולים לאחר שלקה בשבץ מוחי בשירותי הגראן ופור. מוגרה, באתנחתא ראשונה מזה שנים, מתחיל להפוך בחייו, לתהות על קנקנו כאדם ועל משמעות רצפי המחשבות והזכרונות העולים בו.
באתנחתא זו, ממש טרם שעת צלצול הפעמונים המעידה על בואו של יום על המולתו הבלתי-פוסקת, מוגרה מתרכז ברגעים שעצבו אותו והפכוהו לכדי מי שהוא. הוא נזכר בתשוקותיו, בעליבותו ובמיוחד ברגעי היופי המעטים להם זכה. האחד, לעת ערביים, עת לקח רגליו והגיע עד לעמק הלואר רק על-מנת לשכב בדשא ולצפות בשקיעה עם מרסל אשתו. השני, עת הרחיק עד לחופי יוון על מנת לשקוע בהרהורים. והנה שוב – הוא צולל אל ימת הרהוריו אך חש בלפיתת חנק כמי שצולל עמוק מדי. הוא נבהל ממצולותיו הוא ושב לחיות את החיים המוטרפים, אלו ללא רגע דל.
ומדוע הספר הזה כל-כך מתאים גם לימינו? ובכן, נדמה שמרביתנו רצים סביב הזנב של עצמנו ללא שהות לתהות לגופו של מי מחובר הזנב אחריו אנו רצים. לעיתים לא רחוקות חסרה לי שעת הפעמונים הזו; אם אוכל להגדיר אותה בעזרתו של סימנון, אדמיין שעה שלמה שבה ללא מורא אנבור בזכרונות, בהוויה, בחוויה ואולי השעה הזו גם תסייע בבריאת דרך. יש בה, בשעת הפעמונים של סימנון, איזו אינדיקציה לעליה התלולה במספר שיטות הריפוי דוגמת היוגה, המדיטציה, המיינדפולנס ואינספור גישות דינמיות במאה העשרים ואחת.
שנית, הספר הזה נפתח בפרולוג של סימנון שמקדים אף הוא את זמנו, אצטט חלקים מכיוון שכנראה ולא אצליח לנסח זאת טוב יותר מאשר סימנון בתרגומו הקולח של יהושע קנז:
"בני זמננו נוטים לזהות את עצמם ביצירות הספרות, בייחוד אם הם מקווים להפיק מזה איזה רווח חומרי. מצבו של הסופר נעשה קשה."…"הואיל והרומן שלי אינו רומן מפתח אני חוזר על הנוסחה המקודשת:'כל דמיון לבני-אדם אמיתיים אי-אפשר שלא יהיה מקרי'"
בימיו הראשונים בבית החולים מוגרָה סבור כי הוא עומד על פי תהום וכמאמר האב וינאז' אשר הטיף לו בילדותו: כל מעשיו ישקלו ויבחנו על-ידי בורא עולם. הפעמונים הם גם תזכורת לחיים המהירים של כאן-ועכשיו אולם גם לחיים כילד בפקאן, חיי הכנסיה והנצרות. מוגרה חש כי הוא חייב לסקור במהרה את מעשיו על-מנת להקדים תרופה למכה, עד כדי כך הוא רגיל לשלוט בסביבתו; הוא מוותר עוד באותו היום ומגחך על עצמו – כיצד חשב כי יוכל לסקור את חייו כרצף לינארי? הלא האדם יצור מורכב כל-כך.
"שעת הפעמונים" היא גרסא צרפתית-משהו (סימנון הוא בכלל בלגי) ל"מותו של איוואן איליץ'". נדמה שמוגרה חלה בעיקר בשל אופי חייו, ובניגוד למר איליץ', הוא אינו מצליח להיפטר משורש מחלתו. את המאבק הזה בין העני לעשיר, בין עשיר הנפש לדל, הוא מתעד ביומן פשוט באמצעות צלבים וצירופי מילים היעידו על המתחולל בנפשו. עד שמפסיק.
"הדכדוך הזה נמשך כל שעות הערב. הוא חוזר אליו בבוקר כשהוא שומע את צלצול הפעמונים, שלא שמע זה כמה ימים. הם לא נאלמו. הוא שאינו קשוב עוד, אבד לו העניין בהם."
Shahar Rodrig 