Don Jon (2013)

אתוודה מראש, כל דבר שג’וזף גורדון לוויט (מעתה, JGL) נוגע בו – שווה לפחות 3 כוכבים up front. יחד עם JGL אני מונה בנשימה אחת גם את פיליפ סימור הופמן, פול ג’יאמטי ואת ליאונרדו דיקפריו (נו, ברור); ואז, מנסה לחשוב מיהן השחקניות שעבורן אצעד עד לקולנוע לב בדיזנגוף סנטר שמאז שעברתי ליפו הפך רחוק מדי לביקור פתע. מחשבה מאומצת מצליחה לחלץ ממני את מישל וויליאמס. וזהו. אני או שוביניסטית או מונוגמית כשזה מגיע לבחורות.

ואם כבר במונוגמיה עסקינן, נחזור ל”דון ג’ון”. הפרולוג המהבהב, היפ-הופ ברקע, בחורות ערומות שכולנו מזהים מ-MTV ומפרסומות בין החדשות ומפופ-אפים של אתרי טראש ומעוד מקומות שאתה לא זוכר ולא נעים לך להודות שאתה מזהה את הטוורקינג הזה מאיפשהו… ובכן – כל אלה יצרו ציפיה לסרט שיתמודד עם הפול-פרונטל עירום שכולנו חשופים אליו כעניין שבשגרה. האמת היא, שהעירום אינו הבעיה, הוא רק סימפטום. בעצם – אנחנו חשופים להרבה מעבר לציצים וטוסיקים. אלימות, מוות, מין – אנחנו נחשפים לכל אלה ללא שום פאנל מנחה, ללא שום התרעה מראש, ובמטרה אחת ויחידה: למשוך רייטינג. הסדרה היחידה בה צפיתי שהשתמשה בזעזוע שלא לשם הזעזוע בלבד הייתה “מראה שחורה”; וגם שם, ניתן להתווכח האם נחצה הקו או לא.

ובכן, “דון ג’ון” מאכזב בכך שפרט לקדימון שנועד להמחיש לנו כיצד ג’ון מרטלו הפך למכור לפורנו, הוא לא מעודד ביקורת או מחשבה על התעשיה הנצלנית הזו ומה היא עושה לא רק לעובדים בה – אלא גם לצרכנים. מרטלו, הידוע בקרב חבריו כ”דון ג’ון”, אמן ההשכבות, מוצא לו כל לילה בחורה אחרת שלא תספק אותו מינית. בעודה ישנה במיטתו – הוא מוצא נחמה באתרי פורנו; עד הרגע שבו הוא פוגש את ברברה (סקרלט ג’והנסון). בעידוד ברברה הוא מפסיק למצוא בחורה אחרת כל לילה ומפסיק לצפות בפורנו. כשהיא נמצאת בבית. הוא מפסיק לצפות בפורנו כשהוא עם ברברה, אבל מפצה על כך בכל שעה אחרת משעות היממה. סליחה, הוא מפסיק גם כשהוא מתוודה מול הכומר בכנסיה. ten hail marys.

זה סרט שלא ברור לאיזה קהל יעד הוא מכוון; מעבר לכך שמטרתו איננה לחנך או לבקר, הוא מוסיף חטא על פשע ולאורכו שזורות סצנות רבות מחדר המיטות הבדיוני של הגברבר המצוי. If you can’t beat them – join them. חבל שבמקום מסע חינוכי של גיבור הסרט, JGL ויתר יוצרי הסרט מקריבים את הקהל על מזבח היוטיוב. אפשר לחשוב על הרובד הפסיכולוגי-הפוך-על-הפוך-מתחכם ולטעון שהסרט נועד לזעזע וליצור אשליה של סרט תמים (האירוניה!) עם סוף מתקתק וקונבנציונלי רק בשביל שנצא ונשאל את עצמנו היכן נעלמה לה הביקורת. יכול להיות. אני הרגשתי שחסר לי העוקץ הזה, הנימה המודעת לעצמה שיש במאים שמתמחים בה לעילא ולעילא (אהמ צ’ארלי קאופמן).

עם זאת, כן אפשר למצוא 2 פנינות בסרט הזה: המשחק של JGL ושל סקרלט ג’והנסון. שניהם משחקים דמויות שקל לשנוא בצורה מצוינת. ו… טוני דנזה!

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s