"החילוץ הקנדי" (The Canadian Caper) – כך כונה מבצע החילוץ של ששת עובדי השגרירות האמריקאית אשר חמקו מהמצור על השגרירות בשלהי שנת 1979. ארגו הוא סיפורו של מבצע זה, התגלמות היצירתיות של אנשי ה-CIA (ואנשי בטחון ומודיעין באשר הם); ושוב נשאלת השאלה – מי מבין השניים מוצלח יותר – הסיפור או הסרט? האם יש הבטחה כי סיפור מוצלח יהיה לסרט מוצלח או להיפך?
ובכן, נדמה כי קשה יהיה להרוס סיפור כה מוצלח. במיוחד בעיניו של הקהל הישראלי למוד התהפוכות, ההירואיקה, האתוס. ישראלים מתחברים לסיפורי שבויים ונעדרים, זהו (un)comfort zone בתרבות שלנו. נדמה שלאחרונה המגמה הזו הולכת ומתפשטת.
הסרט פותח בקריינות רקע המתארת את הלך הרוח אשר שרר באיראן טרום מהפכת האיאתולות. מדובר היה באיראן חופשית, מערבית, בה שולט המונארך שאה מחמד רזא פהלווי, ידיד ארה"ב ואף ידיד ישראל. רוחות עזות החלו לנשב עוד קודם לסתיו הפרסי של 79' ואלו מצאו עצמן מתפרצות לאחר נסיעתו של פהלווי לקבל טיפולי כימותרפיה בארה"ב; מתנגדי המשטר בראשות איאתוללה ח'מיני מצאו את ההזדמנות לשחרר מעצורים ולהעמיד למבחן את הקשר שבין המערב הנאור למזרח הסגפן. כמובן שהחדירה למתחם השגרירות איננה כרעם ביום בהיר ולעניות דעתי, הסרט אינו משקף נכונה את הכר הפורה שהלך והתהווה טרם מרד זה.
בראיון שפורסם בשנת 2004 עם הוגי ההתפרעות ושבי 52 עובדי השגרירות האמריקאית בטהראן הוזכר כי השגרירות האמריקאית הייתה רק אחת מבין היעדים האפשריים לתקיפה; השגרירות הסובייטית אף היא נבחנה כיעד אפשרי בשל השקפתה הקומוניסטית והאנטי-דתית. תקיפת השגרירות האמריקאית יצרה הדים בכל העולם; סיקור נרחב של השבי בן 444 הימים שודר בכלל המדיות, ולימים אנו קוצרים את פירותיו באולמות הקולנוע. מעניין האם גם פרשה סובייטית הייתה מייצרת את אותו האפקט.
"ארגו" הוא שם הסרט אשר היוה את סיפור הכיסוי לשחרורם של ששה עובדי שגרירות אשר מצאו דרכם החוצה בעת יום הפריצה. ששת העובדים כללו 3 גברים ו-2 מנשותיהם אשר כח עבודתן נוצל ע"י השגרירות והן היו למזכירות (!!!), לצד בעליהן. אח, חסרונות הרילוקיישן. איראן של אותם ימים הייתה כקן צרעות עבור אמריקאיים המסתובבים ברחובות, והיה צורך בהברחתם של הששה אל מעבר לקוי האויב באמתלה יצירתית משהו. טוני מנדז (בן אפלק), מומחה להברחות ב-CIA, בשיתוף פעולה עם מפיק ואמן איפור הוליוודי יצרו סיפור כיסוי מתוקשר על סרט מד"ב בשם "ארגו". השלושה תפעלו משרד-דמה, אולפן-דמה, פוסטרי-דמה, השקת-דמה. מנדז יצא לאיראן כאשר באמתחתו סיפורי כיסוי עבור ששת חברי צוות ההפקה אשר תרים אחר לוקיישן בחולות פרס.
מסע ההברחה סלול מהמורות וקשיים – החל בטווח הזמנים הקצר המוקצה להוצאתו לפועל, מורכבותו, אמינותו וכהנה וכהנה. מצאתי עצמי מרותקת למסך לכל אורך הסרט – הנה נרקם לו מבצע באמצעים טכנולוגיים כל-כך מוגבלים שנדמה כאילו אין סיכוי שיצלח – אולם ייתכן והצלחתו טמונה דווקא בפשטותו. אני שבה ונזכרת בעקרון התער של אוקהם – ההסבר הפשוט ביותר הוא דווקא זה אשר קשה להפריכו. מפליאים להדגיש את זה בסרט – הפתרונות המורכבים ביותר, בין אם מדובר במבצעי חילוץ ובין אם בסיטואציות יום-יומיות, הם אלו המציבים את מספר נקודות הכשל העשיר ביותר.
את ימיהם עד לחילוץ העבירו הששה בבתיהם של שני דיפלומטים קנדיים: קן טיילור (ויקטור גארבר) וג'ון שירדאון (תפקידו בהצלת הששה הושמט בחדר העריכה). עד לשנת 1997, עת הוסט האיפול מעל פרשיה זו, חילוצם של הששה יוחס לממשלת קנדה אשר העבירה אותם בחרבה דרך שווייץ אל המולדת ועל כן זכה לשם "The Canadian Caper". גם לאחר פרסום סיפור החילוץ, חשיבותם של הקנדיים להשרדות הששה הינה עצומה לאין ערוך. טיילור ושירדאון גורמים לי לרגשות אשם על כל הפעמים שזמזמתי לעצמי:
כ-17 שנים של שתיקה מפרידות בין הסיפור לבין הציבור החוקר, הידען וכ-15 נוספות עד שהגיע למסך הרחב ואליי. כנראה שלעולם חסנו של סיפור טוב.
אנקדוטה אחרונה – כשחיפשתי את פס-הקול של ארגו המשובץ בשירי רוק-אייטיז משובח (החל מ-Dire Straits וכלה ב-Van Halen) מצאתי ששוחרר רק OST המכיל קטעים שהולחנו ע"י אלכסנדר דספלאט (אשר הלחין גם עבור "קרוב להפליא ורועד להחריד" ו-"Rust & Bones"). אם כבר למצוא דברים משובחים במקום בו לא חיפשת:
Shahar Rodrig 