הדוקטור לאהבה מוזרה מופיע לראשונה רק בדקה ה-50 לערך (אם כי השחקן שמגלם אותו, פיטר סלרס, מופיע בדמותם של הנשיא מאפלי והקפטן מנדרייק כבר בדקות הראשונות). נראה כי הדוקטור עצמו לוקה בסינדרום נגלקט חמור – ידו הימנית, העטויה כפפת עור, הינה כבעלת רצון משל עצמה. היא מצדיעה במועל יד לנשיא ארצות הברית, מרקין מאפלי, למרבה הבושה. חרצובות לשונו של הדוקטור אף משתחררות לעיתים ומתוכן משתרבבת קריאת "מיין פיהרר". יותר פשוט להאשים את אונת שמאל של נאצי גרמני בלשון דיבה. הדוקטור לאהבה מוזרה מבושש להפציע אולי כביטוי אמנותי להססנותם של האמריקאיים להתייחס לשואה, מעין בושה מהולה בהתגוננות, מעין הבנה כי הסאטירה בנושא שמורה רק לאלו אשר היו, אשר חוו, אשר מחוצפים הם.
זהו לא הסרט הראשון של קובריק בו אני צופה, אולם נדמה שהגאון המשוגע הזה תמיד בוחר נושאים בוערים באופן חסר-זמן. העלילה (אשר בחלקה מתבססת על ספר לא סאטירי כלל בשם Red Alert) מציגה תרחיש בו מפקד בסיס חיל-אויר נוטל בידיו את הסמכות ומוציא לפועל תכנית חירום להתקפה גרעינית על מתקנים סובייטיים בעומק ברית המועצות. תכנית זו, נדמה כי אין דרך לעצרה שכן חלק ממאפייניה כתכנית חירום הינו היותה אוטומטית ובליסטית. היחיד שמחזיק את הקוד אשר יאפשר את עצירת המבצע הינו, כמה טראגי, מפקד הבסיס עצמו. ראשי המדינה מתכנסים בחדר מצב רחב מימדים על-מנת לטכס עצה. ניתן לדמות את חדר המצב הזה לחדרם של שנים-עשר המושבעים: אנו עדים למגוון הדעות הרווחות בצמרת הבטחון של אמריקה; החל מהגנרל באק תרג'ידסון שונא הסובייטים, כלה בשגריר הסובייטי השמנמן (אשר באופן מפתיע קובריק בחר, בסוף הסרט, להציגו כמרגל עבור הסופריור דימיטרי), הנשיא הפיהרר, ההולך בין הטיפות ולבסוף: דוקטור סטריינג'לאב אשר חציו מאוהב באזרחותו האמריקנית וחציו באידיאולוגית שימור הגזע העליון.
Tit for tat:
1. האובייקט ישתף פעולה אלא אם כן יתגרו בו.
2. במידה ויתגרו בו, האובייקט אכן ינקום.
3. האובייקט מהיר לסלוח.
4. לאובייקט סיכויים טובים לעימותים חוזרים ונשנים מול היריב.
בשלהי מלחמת העולם השניה פרצה המלחמה שנודעה בפי כל "המלחמה הקרה". המלחמה הקרה הייתה לעיתים קרירה, לעיתים חמימה ולעיתים יוקדת; זו היוותה את הבסיס למהלכים פוליטיים, מבצעים צבאיים ומלחמות-בנות אשר תכליתן הייתה למגר את האחיזה הקומוניסטית-סובייטית בכדור. קובריק יצר את הסרט בין שיאיה של מלחמת התרנגולים הזו: כשנתיים לאחר משבר מפרץ החזירים בקובה אשר כמעט והתפתח למלחמה גרעינית של ממש, וכשנה טרם כניסתם הקרקעית של כוחות אמריקניים לוייטנאם, מהלך אשר שיירים לו פזורים בשורה של סרטי מופת.
הדבר המדהים הוא כזה: המלחמה הקרה הסתיימה לפני כ-22 שנים. 22 שנים, זה הכל. אנחנו חיים בתוך היסטוריה, למעשה – אנחנו כבר היסטוריה; כששאלתי את סבתי (בעת הכנת עבודת שורשים) מדוע הם עזבו את בולגריה בשנת 1951, סבתי ענתה כך: "סבא היה עורך-דין. אבל הקומוניסטים הכריחו אותו לעבוד עבור הממשלה וסבא לא רצה". לראיה, בשנת 49' עם מותו של דימיטרוב ראש הממשלה, הפכה בולגריה לגרורה סובייטית מלאה בה הונהגה שיטת הסלאמי הסטליניסטית – אלו אשר אינם משתפי פעולה, דמם בראשם (או החלופה: ראשם בציון).
קצת משעשע שבחרתי לצפות בסרט הזה (לגמרי באקראי) דווקא השבוע, אולי זה גורל; פרשיית האסיר X מרחפת כעננה מעל שרתי "הארץ", ויכוחים ניטשים מעל צלחות ארוחות שישי ושבת – כמה מהפעילות החשאית יש לחשוף בפני הציבור הרחב? כמה מדרכי הפעולה העקלקלות של מוסדות הבטחון צריכות להיחשף לאויב שלא כחלק ממערך ההרתעה? כמה ירחיקו מדינות על-מנת לחפות על טעות של אלמוני-פלוני, זוטר, בורג קטן במערכת? אני חושבת שהכל מצטמצם לכדי שאלה מהותית אחת ויחידה: עד כמה אנחנו סומכים על המנהיגים שלנו, על האתיקה בחלונות הגבוהים?
מלכוד 22 נכתב על-ידי ג'וזף הלר כשלוש שנים טרם יציאתו של דוקטור סטריינג'לאב לאקרנים. הן הלר והן קובריק מתייחסים למשחק סכום אפס, או בעגה המקצועית של הסיקסטיז העליזים: Mutual Assured Destruction. נשק יום-הדין מביא, כך חותם את הסרט דוקטור סטריינג'לאב בהתלהבות, עליה מחודשת של תיאוריית הגזע כמשל לזמנים חשוכים בתולדות האנושות. הלר וקובריק שניהם משתמשים באמנות בצורה הראויה להערצה – ככלי לביקורת עטופה היטב, כשופר המבשר צלילים קצת אחרים, אסוציאטייבים להמנון הלאומי הקונפורמיסטי.
וקורטוב של אופטימיות, במילותיו של קובריק: "A satirist is someone who has a very skeptical view of human nature, but who still has the optimism to make some sort of a joke out of it. However brutal that joke might be".
Shahar Rodrig 