##
לא כל-כך הבנתי את הספר כשקראתי אותו; הוא היה מעין "מר אל, כאן אנה" בשבילי. אותו ז'אנר שדלתו סגורה בפני אתאיסטית מוגמרת כמוני. למה להאמין בכוח עליון אם יש אבנים עתיקות יותר מחמשת אלפי השנה? למה בכלל להוגיע את המח בשאלת הבריאה אם אנחנו עכשיו וכאן ועכשיו וכאן? היום בדיעבד אני חושבת שהכאן ועכשיו שלי אז, היה כאן ועכשיו של ילדה בת 12 ושזה סיפור ששווה לחכות בשבילו.
עם כל אהבתי לספריה ולמלכה הספרנית, מופעי הרכושנות הראשונים שלי הנצו לראשונה בעודי עומדת מול מדפי סטימצקי. אז למדתי שאני אוהבת לרכוש תרבות, ליטרלי. כריכת חיי פיי של יאן מרטל , כריכת ספר-ילדים שמריחה פשטות, קרצה לי. קרצה לי כמעט באותו אופן בו הכותר שהואר מעל כל בית קולנוע בלונדון קרץ לי. לראות סרט בלונדון מבחינתי – זה פשוט לראות סרט. זו תמצית הגלובליזציה, כי בבית אני ארגיש בכל אולם קולנוע וקצת בית זה בדיוק מה שהיה חסר לי ברחובות האפורים.
לענייננו – סיפורו של פיי הוא סיפור מסע מופלא. מסע גילוי עצמי, מסע גילוי עולמות ובעיקר מסע בשביל הסיפור ומשמעותו. פיי הוא בן לאבא אתאיסט ואם מאמינה אשר בבעלותם גן חיות עצום בהודו. בשלב מסוים, האב מחליט כי המשפחה כולה עוברת למערב. בדרכם הימית לקנדה הספינה נקלעת לסופה ופיי נאלץ לגלות את השורד והגיבור שבו בין אם מוקף נמר בנגלי, שימפנזה וצבוע ובין אם בטבח צרפתי (הופעת אורח טיפוסית של ג'רארד דפרדייה), אימו האוהבת ועובד ספינה צמחוני.
##
חיי פיי מסופר כסיפור בתוך סיפור. אל פיי המבוגר מגיע כתב מערבי אשר מחפש סיפור מעניין, מרגש, מטלטל, שיוכל לנדוד ולחצות ימים, תרבויות ושפות. פיי מגיש לו כמנחה את הסיפור עטוף בשתי אריזות: האחת – מטאפורית, השניה – מציאותית. הוא מותיר ביד המבקר ובידינו לבחור מי מהסיפורים הוא ה-Worth telling. יאן מרטל מציע לנו מטריושקה של סיפורים – סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, עם הצעה לסיפור נוסף, לסיפור אחר. את כל זה אנג לי מעטר בקישוטים הססגוניים ביותר ובצבעים העזים ביותר שהוא יכול כדי להפוך את המתנה הזו למדהימה ביופיה וברגישותה, מסעירה וכדאית.
הסיפור של פיי הוא נמר בנגלי בשק. הוא פשוט, ארצי, אבל אולי דווקא בשל כך, מורכב. אני שמחה ממש שדווקא סרט גרם לי שוב לרצות לקרוא סיפורת.
Shahar Rodrig 