Francois Le Champi (1850)

עבר לו שבוע ולא ראיתי אף סרט, לא חדש לא ישן. על אהבתי לסינמה הצרפתית התוודיתי בפני כל מי שרצה או יכול היה לשמוע (ויתכן שאף התוודיתי בפני חירשים); אז החלטתי לעשות השלמות גם בתחום הפרוזה.

פרנסואה העזובי נכתב בשנת 1850 על-ידי ז’ורז’ סאנד, פסבדונים לשמה הארוך והאלגנטי: אמאנטין לוסיל אורור דוּפֵּן. מכל מעלליה של סאנד הפמיניסטית, היא עדיין נזכרת ביותר כאהובתו של האחד והיחיד: פרדריק פרנסואה שוֹפֵּן (אם כי גם שמו של בעלהּ ואבי ילדיה, ולימים גרושהּ, היה פרנסואה קז’ימיר דודבאן); מעניין למי מבין השניים התכוונה או שמא שניהם נמהלו לתוך דמותו של העזובי והתערבו-בו-בו-בו-בו.

פרנסואה אומץ לראשונה ע”י זאבל האופורטוניסטית. היא נזקקה לילד אשר בבוא היום יוכל לייצר לה כסף, ישמש ככח עבודה ויסעוד אותה לעת זקנה. זאבל מגיעה לחוות בית הטוחן (מיסייה בלאנשה) שם אשת הטוחן, מדלן, נשבית בקסמיו של פרנסואה התמים ומחליטה כי תהיה לו כאם בעצמה לאחר הסתלקותה של זאבל מן העולם. היא ממשיכה לדאוג לו גם לאחר שהוא עוזב את ביתם בהוראת גביר הבית. מדלן הינה אישה צעירה, כבת עשרים היא וכבר ילד לה ואין זה יאה שתסתובב עם עלם חמודות כפרנסואה. פרנסואה עוזב לכפר שכן ומתייסר כל אימת שאינו קרוב למדלן; לאחר מותו של הטוחן, הוא חוזר לסעוד אותה בעת מחלתה.

פרנסואה העזובי – שני רבדים לו: יש בשרטוט הדמויות משהו בלתי-אפשרי; פרנסואה הוא כל מה שאישה הייתה רוצה ולא רוצה מגבר. הוא מבית רע וגם מבית טוב, הוא מלומד וגם לא מלומד, הוא יפה-תואר אך מוזנח, הוא מסוגל לאהוב אך לא אוהב. מדלן היא גם האם המאמצת של פרנסואה, שדכניתו ולעת מצוא גם אהובת נפשו. לעיתים היא לא צעירה ולא מבוגרת, וקורה שהיא צעירה ומבוגרת כאחת.

הרובד האחר הוא זה שניתן לבחינה רק ממרחק הזמן. הספר נכתב בשלהי המאה ה-19, עת תום המהפכה התעשייתית, אם כי ניכר בספר כי אנחנו עדיין תחומים בגבולות הסְפַר והחיים מתנהלים שם כבימי הביניים. העזוביים מכונים בפי כל: “תות” ונישואין להם כמוהם כאות קלון. מדלן היא כעבד נרצע לבעלה הלום השיכר הניתן למרות אימוֹ (ושוב, אנחנו במבוי סתום – האם זוהי פטריארכיה או מטריארכיה אם החמות היא הדומיננטית?).

ולעניין הביקורת החברתית מצטרף גם הציטוט המרשים מהספר:

“הלא כולנו, כל האנשים הטובים, יודעים זאת היטב! ולא פעם אחת יארע לנו וננסה להתעשר שלא כדין בקניית נכס נאה בזיל הזול. זול ככל שיהיה, לנו הוא יקר מדי. עינינו החמדניות גדולות מבטנו של ארנקנו, ואנו עמלים ומתייגעים בעיבוד שדה שהכנסתו אינה מכסה אף את מחצית הריבית שתובע מאיתנו המוכר… וכך נהיה אנו, דגי רקק עלובים, טרף לדגים הגדולים הבאים לצוד אותנו, ותמיד ניענש על חמדנותנו ונישאר פתאים כשהיינו.”

לא להאמין כי בסוף המאה ה-19, החמות בלאנשה היא למעשה שרטוט גס של בעל בית תל-אביבי ממוצע 🙂

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s