Easy / 2016

מעולם לא כתבתי על סדרה כאן, אני חושבת. די מוזר, כי אני רואה לא מעט סדרות והרבה מהן בצורה די בינג’ית כך שאפשר להתייחס אליהן כאל סרט ממש (ולפעמים מ-מ-ש) ארוך. הפלטפורמה בה אני משתמשת כיום היא בעיקר נטפליקס, וכל סדרה מומלצת שלא קיימת בנטפליקס הופכת להיות סוג של מועקה – האם אצליח למצוא פרקים? מה אם אתחיל לצפות ואתקע בלי הפרק הבא? מה אם הכתוביות (באנגלית, הסירו חשש מליבכם) לא יהיו מסונכרנות? וכהנה וכהנה שאלות ובעיות עולם ראשון. אני לגמרי מורגלת ומאוהבת בפלטפורמה של נטפליקס ולכן אני מנסה להישאר בתוך המסגרת הזו – עם חריגות קטנות הצידה לסדרות קאלט ישנות יותר (כרגע בפרוייקט מתמשך עם Six Feet Under, דיווחים בהמשך).

אז… Easy. נשאלת השאלה למה דווקא זו הסדרה שגורמת לי לכתוב, ואני דווקא מאמינה שיש לי תשובה לזה. זו סדרה היפר-ריאליסטית על זוגיות בעידן החדש – על האתגרים שמציב העולם שלנו בפני זוגות נשואים, לא-נשואים, סקרנים, לא-סקרנים וכל היתר. חלק מהעולם החדש הזה הוא גם אובר-חשיפה ואקסטרנליזציה של כל מה שאתה חווה לתוך המדיה החברתית (או האח הגדול, אם תרצו לקרוא לו בשמו האמיתי). אפשר להקביל את הסדרה הזו לסדרה “מראה שחורה” – רק שהתסריטים לגמרי היו יכולים לקרות לנו, לחברים הקרובים לנו, בסביבה ה’טבעית’ והמיידית שלנו, אם נקרא לזה ככה.

איזי היא סדרה קצרה יחסית, כולה שמונה פרקים, כל אחד באורך של פחות מחצי שעה, כלומר ניתן לצפות בה בפרק זמן מאוד קצר (נגיד, סתם זורקת – יום). ניתן לצפות בפרקים שלא על-פי הסדר המקורי שלהם, שכן כל פרק מתמקד בזוג אחר ובסיפור המיוחד שלו: החל מהזוג הנשוי עם הילדים שמחפש לחזור למסורת המגדרית של גבר מפרנס ואישה בבית, צייר הקומיקסים שנכנס לסטוץ עם vלוגרית צעירה שמכניסה אותו לתוך האמנות שלה כפי שעשה הוא לכל נשותיו, העובד המתוסכל שמחפש לצאת להרפתקאה עם אחיו ולפתוח מבשלת בירה בלתי-חוקית ועוד. כל הסיפורים הללו משתלבים אחד בשני וחלק מהדמויות חוזרות ומופיעות בשולי הסיפורים האחרים כך שאנחנו מקבלים תמונת עולם בה… ובכן… כמעט אף אחד לא מרוצה לחלוטין מחייו, אבל כולם בהחלט מנסים.

שם הסדרה מעיד על כל מה שהוא לא – יחסים הם ההיפך מפשוטים. הפרק היחיד שמתאר אידיליה גם נקרא בשם הנהדר “אוטופיה”. הפרק, בו משחק אורלנדו בלום, המפורסם מבין השחקנים בסדרה, מצייר חיי נישואין מושלמים בו שני בני הזוג מעוניינים להכניס עוד פרטנרית לחדר המיטות. הפרק הזה הוא אולי אנטיתזה מושלמת לכל שאר הפרקים. כל הפרקים מציבים בפני בני הזוג דילמות לא פשוטות שגורמות ויגרמו למיליוני בני-אדם ברחבי העולם להיכנס לחיכוכים וכנראה שגם בסופו של דבר מייצרים את הסטטיסטיקה העגמומית לה אנחנו עדים, אולם “אוטופיה” חסין מפני התהיות שצצות לנו בראש כשאנחנו מדמיינים סיטואציה כזו בין בני זוג. הקנאה, הקונפליקט, חוסר הבטחון – כולם נעדרים מהפרק הזה שנוגע לסיטואציה שלפי הספר אמורה להיות רוויה בהם.

אהבתי במיוחד את “אוטופיה”, אבל שני פרקים נוספים בלטו במיוחד: הפרק השני שנקרא “Vegan Cinderella” ממחיש את תהליך ההידּמות שעוברים בני-זוג אחד לשני על-מנת לשאת חן ולפעמים פשוט בלי לשים לב. הפרק החמישי, “Art & Life” דן באופן בו אנחנו משתמשים בחיים שלנו כמזון לאמנות שאנחנו יוצרים – בין אם זו תהיה קומיקס, כתבה, בלוג, vלוג או אפילו הרצאה בפני סטודנטים. זהו הפרק עם האמירה החזקה והאלמותית ביותר מבין כל הפרקים, לטעמי.

את הסדרה כתב וביים ג’ו סנדברג, וזו היצירה הראשונה שלו אליה נחשפתי. סנדברג ביים, הפיק וכתב עוד מגוון סרטים קצרים, ובסרטיו כיכבו שחקניות אינדי עולות כמו גרטה גרוויג ואנה קנדריק. אחד מסרטיו, Marriage Material, זמין לצפיה ישירה בוימאו ואני לחלוטין מתכוונת לצפות בו ולדווח רשמים.

מומלץ בחום לחגי תשרי!

Cafe Society / 2016

באופן יחסי לקריירה של וודי אלן, אני מעריצה מאוד טריה, כזו שגם לא ששה להשלים צפיה בכל אחד ואחד מסרטיו (ויש הרבה כאלה). ובכל זאת, בשנים האחרונות, אני צופה בכל אחד מהסרטים שאלן מוציא. בשנה שעברה קראתי מחקר של נטפליקס שניסה להתחקות אחר נקודת ה”התמכרות” לסדרות; המחקר ניסה לחזות מהי נקודת האל-חזור בה הצופה נשבה בסדרה בה הוא צופה, מהי הנקודה בה יצפה בסדרה עד סופה. אני חושבת שעבורי נקודת האל-חזור בקריירה של אלן הייתה “חצות בפריז”.לוודי אלן יש חיבה יתרה לנוסטלגיה ולקונפליקטים העמוקים ביותר של נפש האדם, וכשהוא מצליח להסיר מהם את האיפור הכבד – מתגלות פנינים אמיתיות. כך לדוגמא ב”חצות בפריז” הנחתם בדיאלוג הבא:

Adriana, if you stay here though, and this becomes your present then pretty soon you’ll start imagining another time was really your… You know, was really the golden time. Yeah, that’s what the present is. It’s a little unsatisfying because life’s a little unsatisfying.

או בעלילת Irrational Man, הסרט המעולה שקדם לקפה סוסייטי. שלא תבינו לא נכון, לאלן יש גם נפילות די רציניות – לא משנה כמה פעמים ניסיתי לצפות ב”רומא, באהבה” – פשוט לא הצלחתי. כך גם “ויקי כריסטינה ברצלונה” לא ריגש אותי כמו את רבים ממעריציו של אלן.

אולם דווקא בקפה סוסייטי יש את האיכות האלן-ית שאני אוהבת. זה סרט קטן וקצר, שעה וחצי על קונפליקט פשוט ונדוש, מלווה במוזיקה מעולה ובשורת כוכבים (ג’סי אייזנברג בתפקיד היהודי המבולבל שאלן אהב לשחק, בלייק לייבלי וקריסטן סטוארט). קפה סוסייטי מספר את סיפורו של בובי, הצעיר מבין משפחה ניו-יורקית יהודית, שעוזב ללוס אנג’לס על-מנת לעבוד בסטודיו הסרטים המצליח של דודו, פיל. בובי מתאהב בורוניקה מזכירתו של פיל, אולם למרבה הצער, היא כבר נמצאת במערכת יחסים המובילה את בובי לחזור לניו-יורק ולהיכנס לעסקים עם אחיו בני המאפיונר. גם ורוניקה וגם בובי מוצאים את עצמם, לאחר שנים, בתוך עסקי השואו-ביז, בקפה סוסייטי, והדיסוננס בין הצעירים שהיו פעם – כאלה המתרחקים מאור הזרקורים, למי שהם היום – אנשי החברה הגבוהה, גורם לאהבתם להמשיך ולבעור.

אז האם זהו סרט השנה? לא. אבל אלן עדיין מצליח להוציא תחת אמתחתו סרטים שפשוט כיף לצפות בהם, עם סבטקסט שמעורר מחשבה גם אם קלילה ומרפרפת.

Four Days in Bordeaux – Tourist Recommendations

English To be added soon

זה פוסט לא שגרתי שלי. הפעם אני לא כותבת על סרט או על מוזיקה או על ספר, אלא דווקא על חוויה שמורכבת ברובה מתענוגות יותר ממשיים: אכילה, שופינג ושינה. מוזר לי לכתוב על משהו שהוא לא חוויה שתחומה בפחות מכמה שעות. איך מספרים על חוויה קולינרית? על שוטטות ברחובות? על שעה של בהיה בפרטים יפים? על מנורה יפה בבית קפה שהתאהבתי בה? אני מניחה שזה קצת כמו לכתוב יומן, רק מאופק יותר? או אולי דווקא לכתוב ממש כפי שהייתי כותבת יומן. ביומן לא הייתי כותבת “כפי”.ובכן, תהינו בתחילת השנה מה יהיה היעד התיירותי הבא אליו ניסע והמתמודדים היו רבים: פורטוגל, ברלין, ברצלונה, תאילנד ועוד מקומות מה-זה-בסיסיים שעוד לא היינו בהם; אבל עמוק בפנים, אצל שנינו, הנצה התחושה שכנראה שגם השנה: פריז. קשה לי להסביר את החיבור העמוק שלי לעיר הזו. אין בי ולו קמצוץ צרפתי אחד, הכי קרוב שהגעתי הוא בית ספר אליאנס בו סבתא שלי למדה בבגדאד. אבל עוד מהביקור הראשון שלי בעיר הזו, בגיל 16 עם אותה הסבתא, משהו בי התעורר כלפי המקום הזה. רק שהפעם, בן הזוג שלי החליט שלא נוסעים רק לפריז ובחר לנו יעד משני: בורדו. הפוסט יסקור בעיקר את הטיול המשני הזה, מכיוון שעל פריז כתבו וכותבים רבים וטובים ממני שמתגוררים פה בעיר, או שביקרו בה אינספור פעמים.

החלטנו לנסוע ברכבת המהירה לבורדו. את הזמנת הכרטיסים ביצענו דרך האינטרנט, במחיר של $190 לזוג הלוך-חזור דרך http://www.raileurope.com. לא זול, אבל אופציה יחסית מהירה ונוחה. כשהשווינו מחירים לאתר של ה-SNCF, נראה כי המחירים זהים, אולם בדיעבד כדאי להזמין דרך האתר של ה-SNCF ישירות פשוט כי הוא נוח יותר ונותן יותר אופציות לתחנות מוצא (אוסטרליץ בנוסף למונטפרנס) ולשעות ותעריפים.

הרכבת יצאה מתחנת Paris Montparnasse ב12:20 בצהריים והגיעה לבורדו ב15:45, בדיוק כפי שהיה כתוב על-גבי הכרטיס. את נסיעת ההלוך הזמנּו במחלקה הראשונה ואת החזור במחלקה רגילה; לא היה יתרון משמעותי למחלקה הראשונה ולכן כדאי לבחור בכל אופן באופציה הזולה ביותר. ההגעה מתחנת הרכבת Saint Jean לדירה ששכרנו הייתה פשוטה מאוד מכיוון שמטרופולין בורדו מרושתת בשלושה קווי טראם: A,B,C ואחד נוסף (D) בבניה. נסיעה בטראם עולה יורו וחצי. אם יש עליכם הרבה ציוד, כדאי לקחת טראם, אבל שטח העיר יחסית קטן ואם אתם מצוידים קל – אפשר ללכת עד מרכז העיר (כעשרים דקות הליכה). לאורך כל ארבעת הימים הללו השתמשו בטראם רק על-מנת להגיע ולחזור מתחנת הרכבת אז אין באמת צורך בכרטיסיה.

המלצה לשיטוט שלא ניסינו בעצמנו: ניתן לקחת את קו הטראם לאחת הערים השכנות במטרופולין בורדו, לדוגמא Pessac הידועה ביקבים שלה.

בחרנו באמצעי הלינה המועדף עלינו, airbnb. לנּו בדירה הזו: https://www.airbnb.com/rooms/1158961, מומלצת מאוד בשל הקרבה למרכז העיר ובעלת הבית החביבה, מארי. הדירה עצמה בבניין ישן, מחזה מאוד נפוץ בבורדו המשומרת היטב, ולכן זרם המים לא מאוד מפנק, אבל לשהות קצרה זה לא נורא ואפשר להתמודד. ההנחה שלי היא שרבים הם הבתים הישנים שהתשתית שלהם יחסית חלשה אז לא בטוחה אם זה מאפיין ספציפית את הדירה הזו. בכל אופן – לטס גט גואינג!

בדירה של מארי נחה לה על השולחן רשימה של המלצות על מקומות לאכול ולשתות בהם. נעזרנו גם ברשימה הזו, אולם גם בהמלצות שקיבלנו מבעוד מועד ובכמה תחושות בטן. ולהלן המקומות המומלצים:

בתי קפה וקינוחים

הקינוח המפורסם של בורדו נקרא Canele. מדובר במאפה וניל שומני משהו עם קראסט עסיסי ומתוק. הקאנלים נמכרים באינספור חנויות קינוחים, כשהראשונה שבהן היא הרשת Baillardran. בעוד ברשת הזו תוכלו לרכוש קאנל בודד בכמה יורו, ממש מעבר לרחוב יש את La Toque Cuivrée שמוכרים שישיית קאנלים מעולים במחיר מפנק של 4 יורו.

פרט לקאנלים, קיימים הקינוחים הצרפתיים הקלאסיים. חייבת להודות שלא התנסינו יותר מדי אולם הקרם ברולה שאכלנו ב-Le Palatium (שאזכיר בקרוב, תחת ארוחות) לחלוטין לא אכזב וכך גם הקינוחים בבית הקפה Plume. אם בקפה עסקינן, אני ממליצה מאוד על Plume לקפה או מיץ סחוט של אחר-צהריים. הם סוגרים ב19:00, ואין משהו יותר מרגיע מלסיים שופינג עם בהיה באויר בבית הקפה האפלולי הזה. לקפה של בוקר, אני ממליצה מאוד על בית הקפה Sip. מדובר במקום שמכיר את הקפה שלו; ג’ולי הבריסטה יודעת להכין את כל סוגי הקפה, לטחון ולהגיש עם חיוך, בתוספת לחם בננה עם חמאה מלוחה נמסה מעליו…חלומי. ממש לפני החזרה שלנו לפריז – היינו חייבים לקחת עוד flat white אחרון לדרך 🙂

מסעדות קלילות ($)

מן הסתם, אכלנו בבורדו אוכל מעולה. אבל לא כל ארוחה היא ארוחת גורמה במסעדת מישלן. היו שתי פנינים שנתקלנו בהן בביקור שלנו. האחת: The Breakfast Club שמגישה לא רק ארוחות בוקר אנגליות, אלא גם סנדביצ’ים ועסקיות צהריים בניחוח בריטי. בתור חובבת מושבעת של ארוחות בוקר – הייתי שמחה לאכול פה בוקר, צהריים וערב. מנת האגז בנדיקט הצמחונית של ביצים עלומות על בריוש ותרד הייתה נהדרת, וכך גם ארוחת הבוקר הצמחונית שהייתה משביעה ביותר. חוצמזה, איך אפשר לא לאהוב מקום שנקרא מועדון ארוחת הבוקר??

השניה: Fufu. מדובר בתפריט מאוד מינימליסטי, על טהרת הנודלס והראמן. הראמן היה נהדר ובמחיר סביר לחלוטין (8 יורו למנת ראמן בשרית ו-5 יורו לשלושה כיסונים חלומיים). כדאי לכם להגיע לפה יחסית קרוב לשעת הפתיחה, המקום קטן ועלול להתמלא תוך דקות ספורות מהפתיחה.

ארוחות של גדולים ($$)

שלושה מקומות מומלצים:
1. La Tupina – מומלץ להזמין מקום דרך האתר לארוחת צהריים. העסקית עולה 18 יורו וכוללת מנה ראשונה, עיקרית וקפה + קינוח קטן. המנות יחסית קטנות אבל ביחד הן לחלוטין סוגרות פינה של צהריים.
2. L’entrecote – חיקוי מוצלח ביותר ומפנק יותר של Le Relais de l’Entrecôte בפריז. המנה במסעדה קבועה, והדבר היחיד שצריך לבחור היא מידת עשיה של האנטריקוט ויין. האנטריקוט יגיע עם ראשונה של סלט ומנת צ’יפס (עם ריפיל). משביע וטעים!
3. Le Palatium – מסעדה צרפתית סטנדרטית, אבל הייתה לנו חוויה מעולה פה באחד הערבים שנכנסו אליה.

אלכוהול

אז.. כידוע, כל בקבוק יין זול בבורדו מדלג בקלילות מעל היינות שאנחנו רגילים לשלם עליהם שלושים וארבעים שקלים הכוס. גם במסעדות הפשוטות ביותר יש כוסות יין מעולים מהיקבים שסובבים את בורדו: Saint Emillion, Medoc, Graves ורבים אחרים. הומלץ לנו ללכת באחד הימים ל-Ecole Du Vin, בית הספר ליין שפותח את שעריו למבקרים עבור כוסות יין במחירים מגוחכים, ולצערנו הרב לא הספקנו. דווחו לנו איך היה 🙂

אגב, אחד היינות שהכי אהבנו היה דווקא יין אדום שנקרא L’orfeo מה-Cotes de Gascogne שמתמחים דווקא ביין לבן. מומלץ!

במדריך של מארי, המארחת שלנו, היו גם המלצות לברים בבורדו: The Cock & Bull, Le Falcon ועוד. לא ניסינו את הברים, ואני בטוחה שיש עוד ברי יינות וקוקטיילים מצוינים.

מה עושים?

כשלא אכלנו, שוטטנו ברחובות המקסימים של בורדו. בבורדו הרבה מאוד אתרים היסטוריים ששומרו, והיא שניה רק לפריז מבחינה זו; לכן ההליכה ברחובות מרכז העיר ממש מחזירה אותך בזמן – מדרכות אבן, רחובות קטנים וצפופים, ובניינים מעוטרים בסיתותי אבן מרשימים. מעבר לכך, בורדו נמצאת על נהר ה-Garonne וההליכה על שפת הנהר יפה ונעימה, אפילו בימים קרירים או גשומים. אפשר גם לחצות את הגשר ברגל כדי לקחת כמה תמונות של בורדו מהעבר השני. עוד שוטטנו לגן הציבורי בבורדו, גן יפה, מטופח ופורח ולככר Quinconces, הגדולה ביותר בכל אירופה, היא כשלעצמה מכילה ארבעה מוניומנטים היסטוריים מאמצע המאה ה-19. כיום הככר משמשת לאירועים מקומיים (כשאנחנו הגענו, הופיע שם קרקס נודד).

מרכז בורדו מלא בחנויות, ורחוב Sainte Catherine הוא 1.2 קילומטרים של חנויות בפני עצמו. בעוד הרחוב הראשי הזה רצוף חנויות די יקרות ונפוצות גם מחוץ לבורדו, הרחובות הקטנים הם אלה שעמוסים בכל טוב מקומי. אחת הסיבות שבחרנו להגיע לבורדו היא דווקא השפע בחנויות יד-שניה (מה שידוע בפי העם כוינטאג’). בתור מישהי שיש לה אהבה גדולה לפשפוש בערימות בגדים, חנויות יד שניה עושות לי את זה מאוד. חנויות מומלצות עבור אוהבי המשומש כמוני:

1. Freep’Show Vintage – שווה להיכנס לתא המדידה עמוס התקליטים. לא הצלחתי למצוא שם דברים במידה שלי, אבל אין ספק שעלולות להיות שם מציאות!
2. Dock’s Caviar – שתי קומות עמוסות בפריטים מדליקים מאוד לגברים ולנשים. יש להם גם ליינים חדשים די יקרים.
3. Blue Madone – חנות קטנטנה שמשמשת גם כסטודיו. ועדיין – בכניסה לשם מצאתי כל-כך הרבה דברים מהממים, החל מתכשיטים, משקפי שמש, שמלות ועוד. מומלץ!

פרט לכך, נתקלתי בחנות מקסימה שנקראת Wap Doo Wap – חנות שמתמחה בגזרות סיקסטיז ופיפטיז לנשים. הרבה שמלות מנופחות, תיקים מדליקים ואפילו בגדי-ים במידות קטנות וגדולות. כל שמלה עולה בערך 45-60 יורו, מחיר סביר בהחלט לשמלה ייחודית. מומלץ מאוד.

לסיכום, אם חפצתם בחופשה קלילה, בלי מרדף אחרי אטרקציות אלא פשוט הנאה מדברים פשוטים: אוכל, יין והרבה יופי – אני ממליצה מאוד!