“How happy is the blameless vestal’s lot!
The world forgetting, by the world forgot.
Eternal sunshine of the spotless mind!
Each pray’r accepted, and each wish resign’d”
יש כמה סרטים שמבחינתי את האורים והתומים בתחום. כבר כתבתי עליהם פה, אבל כן, "שמש נצחית בראש צלול" הוא לחלוטין המוביל ברשימה. כצפוי, מכיוון ש-everything is a remix, מסתבר ששמש נצחית הושפע בעצם מסרטי הגל החדש, וספציפית מהבמאי אלן רנה יוצר הסרט "הירושימה, אהובתי".
הרבה מאמרים נכתבו על "הירושימה, אהובתי" המספר את סיפורה של שחקנית צרפתיה המגיעה לצלם סרט על הפצצת הירושימה ונגסאקי ומתאהבת ביפני מקומי. יחדיו הם מקימים לחיים את זכרון התאהבותה בחייל נאצי, את ההשפלה שעברה עקב כך על-ידי הוריה ואנשי עירהּ ואת ההתאוששות שמקורה בהדחקה. "הירושימה, אהובתי" צולם בשנת 1959, כשעמנואל ריבה מככבת בתפקיד הראשי בתור "היא".
חמישים ושלוש שנים מאוחר יותר, ועמנואל ריבה מככבת בעוד סרט על אהבה ושכחה: "Amour", עליו היא גם מועמדת לפרס האוסקר בגיל מתקדם של 86 שנים.
"אהבה" הוא בראש ובראשונה סרט ריאליסטי – זוג מבוגרים שאוהבים אחד את השני יוצאים יום אחד לבילוי, וביום למחרת האישה סובלת משבץ מוחי. מאותו רגע ואילך, מצבה הרפואי מתדרדר מדחי אל דחי והבעל המבוגר נאלץ בן יום להיות המטפל העיקרי של אשתו. לאורך תקופה של כמה חודשים הוא ממשיך לספוג האשמות מבתו, ממטפלות, ובעיקר מאשתו שמתחננת שיעשה עמה חסד אחרון – ואהבתו עומדת במבחן.
מיכאל הנקה, במאי הסרט, שואל שאלה נוקבת – מהי אהבה? האם אהבה חזקה יותר מציווי מוסרי? ובכלל, האם הגוף שאתה רואה כרגע מולך הוא אותו בן-אדם שאהבת, גם אם תוכנו לאט לאט זולג ממנו ונמוג?
בדרך-כלל, קשה לי לצפות בסרטים איטיים מדי. אבל פה נדמה שלאיטיות יש חשיבות מכרעת. היא לא משעממת. היא נותנת לצופה להתחבט בעצמו בשאלות הקשות האלה יחד עם דיירי הבית.
מי ייתן ולא ניאלץ להגיע להתלבטויות כאלה בימי חיינו.
Shahar Rodrig 
תגובה אחת