אני לא כל-כך מבינה את הביקורת הזו. אם לינקלייטר לא היה יודע לבנות סצינות בצורה מבריקה ולהחזיק קהל שלם מרותק למשך שעתיים וחצי; אולי אז הוא היה צריך לבנות פסקול א-לה זאק בראף (אגב, גם שם השיר הפותח את הסרט הוא של קולדפליי ואני חושבת שזו אחת הסצנות החזקות בקולנוע של השנים האחרונות):
אז בקיצור – הפסקול מעולה. אני חושבת שיש משהו הולם בבחירה של Yellow כשיר הפותח של הסרט; לנו, בני ה-20 וה-30, השיר הזה הוא שיר נעורים, והסרט הזה שם את הדגש על הילד הזה שבתוכנו, שתמיד יתרגש כשישמיעו לו איזה שיר נוסטלגי ממסיבת כיתה ד'. הנה, עוד קצת נוסטלגיה.
Boyhood הוא פרוייקט רחב יריעה מרשים – ריצ'רד לינקלייטר, במאי "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות", לקח על עצמו עוד פרוייקט על-זמני ועקב אחרי קאסט אחד במשך לא פחות מ-12 (!!!) שנים. בניגוד לסלין ולג'סי שנפגשים על גבי המסך כל 9 שנים, כאן לינקלייטר מפגיש אותנו למשך כמעט שלוש שעות עם משפחה גרעינית מפורקת: מייסון ג'וניור בן ה-6, סמנת'ה בת ה-10, אוליביה ומייסון, האב ההולל, שמגיע אחת לכמה שבועות או יותר לבקר את ילדיו.
הסרט בסופו של דבר מתאר שגרה; זה לא מפתיע, כי זה מה שלינקלייטר הכי טוב בו. לרגעים, אתה מרגיש שאתה חווה חלקים מחייך שוב באמצעות מייסון; פרידה, המעבר לקולג', עזיבת הבית, התהיות אם יהיה טוב יותר או גרוע יותר או פשוט… אותו דבר, תמיד. אני חושבת שיש רק סצינה אחת שהשתוותה לסצינה של אוליביה כשהיא מבינה שהזמן זז עבור עצמה כפי שהוא זז עבור הבן שלה, וזו זו:
מדליק איך אית'ן הוק מגלם את אותה דמות בטרילוגיית "לפני השקיעה" וב-"Boyhood" וזה לא מציק או מוריד מערכו. הוא המבוגר הלא-אחראי, הפיטר-פן, והוא עושה את זה ממש טוב בלי להמאיס את עצמו על הצופים.
כשהתחלתי לכתוב את הביקורת רציתי לפתוח בשמו המתורגם של הסרט: "התבגרות". בהיותי פסאודו-מתרגמת בעברי הרחוק, התעורר בי חשד כי מתרגם הטייטל לא צפה בסרט במלואו; אמנם זהו חשש שאין ביכולתי לאושש או להפריך (אלא אם כן יקום ויטקבק מתרגם הסרט) – אבל לטעמי מהות הסרט היא בעיקר על הזכרון הזה של מי שהיינו ושל החוויות שצברנו בדרך ולא ההתבגרות וההתגברות עליהן. אני חושבת שהסרט הוא בעיקר על זמן, ועל איך אנחנו לא חושבים על הזמן כגורם אקטיבי בחיים שלנו כשבעצם הוא מעצב ומסתת אותנו יותר משאנחנו שולטים בו. כשקראתי כמה ראיונות עם לינקלייטר בעצמו, גם הוא אמר שהייתה התחבטות לא קלה בשם הסרט והאופציות שלי נשמעו עדיפות הן: The 12 Years או Time.
כבר עשרים ושמונה שנים שאני מגיעה לבית של סבתא שלי לביקור. היו ימים שעשיתי את זה באופן הרבה יותר תכוף, אני חייבת להודות. אבל תמיד המנגינה נשארת; מאז שאני זוכרת את עצמי המשפט הבא חזר על עצמו:"איך גדלתם. מה זה אומר עלינו?". גם כעשור לאחר שסבא שלי נפטר, עדיין המשפט הזה נאמר ברבים: "מה זה אומר עלינו?". וול, אני מקווה שזה אומר שהתקדמנו; אבל גם ששמרנו על הגרעין הזה, הילדותי והנהדר.
Shahar Rodrig 
תגובה אחת