את לואין דייויס, לעומת זאת, אולי בשל האפרוריות שלו – דווקא חיבבתי. דייויס כל כך שבוי בתפיסת האומן שלו, שעד שהוא מחליט להיחלץ ממנה – הוא מגלה שהוא כבר לא יכול. שמעתי כבר התייחסויות לכך שהסרט הוא מראה לתקופה הזו של טרום-הילולת-הסיקסטיז, קראתי גם קצת ביקורות על כך שציור התקופה הזו של דעיכת הפולק בשנות ה-60' היא לא מדויקת בלשון המעטה.
אבל בין אם התיאור הוא מדויק ונאמן למקור, ובין אם לא, נראה שהאחים כהן כן הצליחו לצייר איזושהי אוירה על סמך דמות סנובית אחת וחתול. אז מיהו לואין דייויס? הסרט פותח בשירה של לואין על גבי במה חשוכה. רק הגיטרה והמילים: "תלו אותי, הו, תלו אותי". דייויס הוא שורד ניו-יורקי יחיד מדואו מנגן ושר. השותף שלו, מייק טימלין, קפץ למותו מגשר וושינגטון ונראה כי כל הסובבים אותו משתדלים להזכיר לו את זה – הוא לעולם לא יהיה מוצלח כפי שהיה בזוג.
כמעט חצי מהפסקול מורכב משירי-עם, כדברי לואין: "It was never new and it never gets old, it's a folk song". מצד אחד, יש משהו מאוד חד-גוני בשירי פולק גם מבחינת התכנים וגם מבחינת הנעימות, מצד שני – זה עדיין קצת מאכזב אותי לדעת שהתחרות הישראלית היא משהו בסגנון הזה. ג'ף באקלי בחיים לא היה עושה קאבר לשקדיה פורחת. אפילו שלמה ארצי לא.
לעניין סוף הסרט – אני מתה על סרטים מעגליים, אבל האחים כהן החליטו להשאיר את המעגל פרום מעט. הפרולוג לא חופף לחלוטין את האפילוג – נדחק לשם שיר אחד נוסף: השיר של דייויס וטימלין. מיד אחריו עולה לבמה בחור עם רעמה מתולתלת, רוברט צימרמן אחד, והסרט נגמר בסמטה חשוכה, כשדייויס עודנו שבוי בתוך תדמית כוכב דועך.
בתוך הסרט האפלולי הזה – יש שתי נקודות אור: האחת, החתול הג'ינג'י שמלווה את לואין לאורך הסרט ובסוף מוצא את דרכו הביתה ובא לציון גואל. השניה היא של אדם דרייבר:
באמת, איך הפסקתי לצפות בגירלז?
Shahar Rodrig 