נתחיל בהתחלה, ג'ורדן בלפורט הוא האמריקאי הממוצע עד הרגע שבו הוא נכנס לוול-סטריט. לצערו, זמן לא רב לאחר מכן, מגיע יום שני השחור והוא מוצא את עצמו מובטל. בזכות כישורי המכירה המוצלחים שלו ובזכות החינוך שהנחיל לו הבוס (מת'יו מקונהי) מוול-סטריט, הוא מבין שמראית עין היא חזות הכל – הוא מצליח להקים חברה משלו שבפועל – בעיקר מלבינה הון.
בעזרת כמה חברים טובים, ביניהם ג'ונה היל (זה לא משנה מהי הדמות בסרט – הוא תמיד משחק את אותה הדמות בדיוק, לראיה ^^), הם מקימים את סטראטון אוקמונט, מוקד טלפנים וטלפניות אדיר שכולו עוסק במכירת מניות של חברות קטנות שביניהן ולבין סחורה אמיתית – קשר מקרי בהחלט. העיסוק ב-Penny Stocks, דהיינו מניות שנמכרות בשברירי דולרים, הוא עיסוק בעייתי. כל צעיר בן 20 יכול להחליט שהוא מפעיל מניפולציה כגון קמפיין שיווקי קטן, רשת טלפנים חלקי לשון או ציוץ קטן בטוויטר, ושווי המניה יכול לזנק פי כמה עשרות אלפים. מהמכירה של המניות בחזרה – ניתן להרוויח כ-3 ביליון דולרים. הרבה כסף.
אז למה בעצם לא לפרוש, לעזוב את העבודה הנוכחית ופשוט להקים איזו טלפניה קטנה וחמודה בחצר של סבתא? ובכן, כאן ה-FBI נכנס לתמונה; גם במקרה של בלפורט מיודענו. מסתבר שעד היום, בלפורט עדיין נרדף על-ידי ה-FBI מכיוון שלא מילא את חלקו בהסדר הטיעון.
אני תמיד חוזרת לנקודה הזו – האם סיפור טוב הוא בהכרח גם סרט טוב? האם סרט טוב הוא בהכרח סיפור טוב? אני חושבת שבשני המקרים – לא. הסיפור של ג'ורדן בלפורט הוא סיפור די מדהים, אבל נראה שיש כמותו עוד (לראיה הקישור שצירפתי לעיל). ההפקה מוגזמת ומלאה בסצנות גרפיות מדי אשר חורגות מגבול הטעם הטוב (מסתבר שסקורסזה לא היה מוכן לביים את הסרט בלעדיהן. בתמורה צומצם קהל היעד ל-18+). אבל הליהוק, הו הליהוק, אין ספק שליאו הוא כמעט יחיד בדורו.
גם גרייט גטסבי לוקה באותה יוהרה של הפקה גרנדיוזית, אבל לטעמי היא התאימה לסרט ככפפה ליד. היא לא דרסה את התוכן, אלא העצימה אותו והעשירה את חווית הצפיה. הזאב מוול סטריט היה יכול להיות סרט עם טעם, אם רק היה מקמץ קצת בתבלינים.
Shahar Rodrig 