Bethlehem (2013)

וואו. מאיפה להתחיל? הסרט הזה לווה בכל-כך הרבה רעש שאפילו גדעון לוי נחרד. סוף סוף הסכסוך רואה מסך באופן בלתי משוחד ולוי מתנגד? אולי זו פשוט פרסומת מאוד מתוחכמת; כנראה שלוי פשוט אנטי. אנטי-ימין, אנטי-שמאל (בעוד הוא כשלעצמו אקסטרא סמול), אנטי-תרבות (בכ”ז, שחקן ריאליטי) ולמרבה הפלא גם אנטי-דמוקרט. לוי כותב: “ישראלי שעושה סרט פעולה על האינתיפאדה בלי לנקוט עמדה, הוא מוג לב. הוא יודע שהנושא יקרוץ לצופים בפסטיבלים בחו”ל, ובו בזמן לא רוצה להרגיז את הצופים בישראל.”. לא, מר לוי, ישראלי שעושה סרט בלי לנקוט עמדה מעביר לקהל את הזכות לבחור באיזה צד הוא, להבין את המורכבות של הסיטואציה ואולי בבוא היום לפעול על פי נטיית לבו (להצביע בבחירות, למשל).

לפני כחודשיים צפיתי בטריילר של “בית לחם”. הטריילר, כמו גם הסרט, נותן לקהל את החופש להבין את הסיטואציה כראות עיניו. הוא שוטח את העובדות כפי שהן עם כל המורכבויות הקטנות של רכז בשב”כ, של אוכלוסיה כבושה, של בני-אדם שרק רוצים חופש וחיים טובים להם ולילדיהם.

מופלא בעיני שזה הסרט הראשון של אדלר. הראיון המחמיא והמשובח שנערך עמו לפני כחודש גרם לי בעיקר לקנא באדם שכל מעשי ידיו מניבים פירות מהמשובחים ביותר במאמץ שמביא לו בעיקר אושר והנאה. אני מקנאה באנשים שטורפים את הקלפים (ואת העולם) ופשוט רצים אחרי החלום והאהבות הגדולות שלהם – נראה שזה בדיוק החוק על פיו אדלר חי את חייו.

מעבר לכך שזהו סרטו הראשון של אדלר כבמאי, זהו גם סרטם הכמעט-ראשון של השחקנים המשחקים את רכז השב”כ רזי (צחי הלוי, בוגר “דה וויס” וכמה הפקות תיאטרון) וסנפור (שאדי מרעי). בטקס פרסי אופיר יובל אדלר יצא בהכרזה כי מרעי מחפש דירה בת”א – מכירים מישהו שמחפש שותף במשולש? (לא המשולש הזה, המשולש השני – דיזנגוף/אלנבי/בן-יהודה). גדעון לוי כנראה יבקר גם את מרעי, כשזה בוחר לענות בראיון ראשון: “עשיתי סרט, אני מעוניין שהקהל יראה אותו, אבל אני לא מייצג את החברה הערבית פלסטינית, איני מייצג אף אחד. שחקן מקבל במה, אבל הוא לא צריך לנצל אותה לקדם את האג’נדה הפוליטית שלו. את מה שיש לו להגיד, שיעביר דרך המשחק. אולי זו מחלה של מישהו מוכר שרוצה לדבר, אבל אני עדיין לא שם. לא חושב שיש לי תפקיד חברתי”.

העלילה, למקרה שעוד לא גונבה לאזניכם, מתרחשת בתקופת האינתיפאדה. רזי, רכז בשב”כ, מפעיל את סנפור (שם קוד:”עשיו”) על-מנת שיפליל את מקום המצאו של אחיו אשר מגלגל פיגוע התאבדות בירושלים. סנפור נקרע בין שני הקצוות – מצד אחד חיבתו לרזי, לאוזן הקשבת, ומצד שני כבוד המשפחה והקהילה ואהבת האחים.

אתעכב רק על פרט אחד באותנטיות של הסרט הכה-חזק הזה. שם הקוד של סנפור בין מסדרונות השב”כ הוא “עשיו”. בפרשת תולדות מסופר לנו על שני אחים אשר התרוצצו בקרבה של רבקה: הבכור עשיו, ובעקבותיו יעקב. בעוד עשיו הוא איש שדה, איש פרא, יעקב תם ונחבא בין ד’ אמותיו. עם שובו של עשיו מאחד ממסעות הציד שלו, הוא מבקש מיעקב שיכין לו נזיד עדשים – יעקב, במהלך אח-צעיר קלאסי, מנשל את עשיו מבכורתו בעבור נזיד העדשים. עם זאת, יצחק אינו מודע לכך וכאשר הוא קורא לעשיו על מנת לברכו בברכת הבכורה – יעקב מתחפש לעשיו בעצת רבקה ורוכן לעבר יצחק לקבלת הברכה. שנאמר: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו”.

פרשת תולדות מתרכזת בסכסוך שבין שני אחים, כפי שמנובא לרבקה: “שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו”. ב”בית לחם” שני זוגות אחים: הציר הלאומי – היהודי מול הערבי (רזי מול סנפור), הציר הביולוגי – הערבי בינו לבין גורלו (סנפור מול אבראהים). רזי משמש לסנפור כאח גדול ממשי, כזה שנמצא, שקונה מתנות וזמין לשיחות טלפון; מהצד השני הוא גם האויב, המרצח, הרודף. אבראהים משמש לסנפור כמושא להערצה, כמודל לחיקוי, כבן האהוב על אבא; מהצד השני הוא גם התחרות על לב ההורים, זה שנעדר.

בית לחם היא פראפרזה לא פשוטה על סיפור מקראי לא פשוט כלל, אבל מעבר לכך – על מציאות מורכבת וקשה. סנפור בסופו של דבר נדרש לשאלה האם יגנוב את הבכורה מידי אחיו הביולוגי, או שמא יגנוב אותה מידיד נפשו.

יש בי חיבה לסופים פתוחים. אי אפשר לומר על “בית לחם” שהסוף שלו פתוח לחלוטין – אבל הוא משאיר מקום רב לתהיות, לדמיונות ובעיקר להבנה קצת אחרת לנפש האדם.

וידיו – ידי עשיו, בעוד קולו – קול יעקב.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s