InDNegev #7 (2013)

אינדינגב 2013. אינדינגב 1 בשבילי. מעבר לביקורות עליו כפסטיבל סקס וסמים, אני דווקא רוצה להתמקד בפופ’נ’סול. אז… אתחיל עכ-שיו (לחצו פליי להעצמת האוירה):

הגענו בחמישי, אחרי דרך ארוכה ומאובקת, עם השקיעה, למצפה גבולות. שבוע לפני הפסטיבל סקרתי את ההופעות שנראות לי מעניינות והחלטתי שסופסוף אלך לשמוע את לולה מארש אחרי שלא הצלחתי להגיע לאף אחת מההופעות שלהם בתל-אביב. כדי לא לפספס את דמדומי האור האחרונים – הקמנו את האוהל לצליליהם של “זה לא חשוב”. באמת, לא חשוב. את לולה מארש אני כבר לא-אראה-בתלביב בהזדמנות אחרת.

משאת נפשי האמיתית היא בכל אופן להקשיב לאביתר. אביתר, כצפוי, הגיע לקדם את האלבום החדש שלו “יפה כלבנה” שמתוכו היו כמה ביצועים נחמדים, ביצוע אחד מדהים ל”שלוש תנועות” אבל בעיקר הרבה יח”צ ופחות יחס לקהל המפרגן שבא לשמוע את תיאטרון רוסי, גם אם בזמזום עניו וגם אם בזעם כבוש. עם לילה ומוקדם מאוד בבוקר יכולת לשמוע מלמולי אכזבה נישאים על גבי הרוח החולית בחבל הבשור.

מזל ששי צברי הציל את המצב. קצת יאללה-יאללה-הופ-הופ ונגן עוּד אלקטרוני תמיד משפרים את מצב הרוח. ההרכב הזה לגמרי יודע להקפיץ, גם כשמאוחר ובני כמעט-שלושים כבר מתים ללכת לישון מזקנה. היה אדיר. ויש להם נגן כל-יכול בשם גרשון וייספירר, מגניב.

הלכתי לישון.
קמתי. מוקדם. מה לא נעשה בשביל מארק אליהו? קצת אוריינטל, מה קרה?

בדרך קלטנו כמה צלילים חסידיים תימניים של כתם פז שפתח את הבוקר בשמח ובכיף ובאוירת פסטיבל-ילדים, יאי, איזה כיף בואו נקנה קטורת.

אז, חזרה למארק. הבחור הזה עושה מוזיקה מדהימה עם אבא שלו, פרץ. מארק על הקמנצ’ה, פרץ על הטאר ועל מרבית הלחנים. בנוסף יש להם מתופף מצוין שנותן קצב שלא ברור איך אפשר להוציא מחתיכת עור על חרס. מארק ופרץ אחראיים גם על שיר הנושא המעולה של “בלדה לאביב הבוכה” שלא ראיתי מעולם. האלבום החדש שלהם (“חולות”) כולל את שיר הנושא הזה ועוד קטעים אינסטרומנטליים מהסרט.

בדיעבד, מסתבר שאחי למד אצל מארק. לא פלא שזה נשמע קצת קרוב הביתה. מבחינתי – ההופעה הכי טובה בפסטיבל.

מה לעזאזל נסגר עם שעלת נפוצה? מבחינתי – ההופעה הכי הזויה בפסטיבל.

הלכנו לשמוע את הילי בוימל. היא ממש מתוקה ויש לה קול מצוין. אבל הלחנים בנאליים והמילים לא מספיק עמידות לזה. היה שיר אחד חמוד שלה שהיה כיף לשמוע בזוג, אבל הזכיר לי כמה כואב לי הראש בלי קפה יום שלם.

הלאה לבמת הקוף! מארש דונדורמה תמיד כיפיים. אבל… אחרי מסיבות רחוב שלהם בבן-יהודה, ג’רוז-סיטי – מה זה האינדינגב? איפה האינטימיות? ויתרתי. (ולא, לא הלכתי להופעה של ויתרתי).

ולהופעה השניה הטובה ביותר בפסטיבל: גיטלה ועדן-ג’סטין-ורנון-לשם. הבחור נשמע כמו חיקוי ממש טוב של בון איבר. הוא אפילו בולע את המילים כמו בון איבר! והוא עם גיטלה מבצעים את “It Ain’t Me, Babe” – ביצוע #1 של הפסטיבל. הבחורה הזו היא מיקס מדהים של ג’וני מיטשל ו(אל תצחקו)ביורק ואני ממש מחכה לאלבום שלה.

אוקיי. זה מגניב כל כך שזה קיים בענן הצליל.

מארינה. האמת? רב המבקרים מאוד התאכזבו ממנה. אני חושבת שהייתה הופעה מאוד מארינתית. אגו גדול שמעיב על קול גדול. אין ספק שהבחורה מוכשרת ואני דווקא אהבתי מאד את הכיסוי למתי (“לא ידעתי שתלכי ממני”) – אבל גירל, הגישה שלך פשוט מדכאת כמו דירות תל-אביביות מבטיחות עם שירותים משותפים. ו”יואו! אתם לא מבינים איזו שקיעה! חחחח פחחח” לא עזרו הרבה. תתאפסי ואולי יצא ממך משהו אמיתי ומדהים. טיפ האינדינגב: הייתי זורמת על קאבר ל”הלילה הוא חייב להגיע”.

כשכל תלביב הלכה להופעה של יהוא ירון – אני הלכתי לישון. וזה מה שיש לי להגיד על זה. אה, כן. גם בעדאקי’ז לא הייתי. אני לא תומכת במוזיקת שרברבוּת.

והיה לילה והיה בוקר והיה שמח עם סיסטם עלי. כבוד גדול להיות יפואים טריים כשבשורת הדו-קיום יוצאת מהשכונה שלך. את אחת מחברות ההרכב, לונא אבו-נאסר, הלכנו לשמוע על הבוקר מגישה את האלבום הטרי שלה; האלבום הזה זכה לכל-כך הרבה תשבוחות שמרגיש לי קצת לא IN לא לפרגן. לי הוא נשמע קצת בוסרי מדי, קצת מערבי מדי וקצת מתחנחן מדי לקהל מצומצם של שוכני-תדר. החברים בסיסטם עלי עשו לי את זה הרבה יותר.

בהופעה של רועי דהן כבר הייתי. אחרי שרכשתי את האלבום הראשון שלו, Some of This Life – לא יכולתי שלא להגיע לזאפה. בהופעה הראשונה התרשמתי בעיקר מהלהקה, מהעיבודים, מהקטנות האלה שהם מביאים באמצע השיר שפשוט הופכות מוזיקה לשווה האזנה. הפעם, מאוד מאוד מאוד התאכזבתי שאייל יהב הצ’לן לא הגיע להופיע עם הצוות, ובכ”ז – בסוף ההופעה קנינו את האלבום השני. לא יודעת אם זה היובש במדבר או פשוט הזמן שעושה את שלו – אבל רועי נשמע הרבה יותר טוב, השירים החזיקו עם ובלי נגינה מפוצצת ואובר-אול היה נחמד ביותר.

עברנו בדרך אצל רונן גרין. התאכזבנו והמשכנו הלאה לאכול קצת אורז שרוף ופיתה עם שוקולד וחול. טעימי.
כן, על ויתרתי ויתרתי.

הבאים בתור היו דניאלה ספקטור וצביקה פורס. שמעתי שמועות שהאינדינגב השנה מבאס הרבה אנשים כי היו הרבה מופעים של מיקרו-סלבס כאלה ששורצי פורט-סעיד כבר מכירים. לא ברור מי יותר מוכר מבין השניים – דניאלה ההריונית האגדתית (“אשכרה!”) או צביקוש. אם נניח את זה לרגע בצד – הקאבר שלהם ל-Where the wild roses grow היה מד-הים והוא זוכה לביצוע #2 (כן, אני קאבר-פריק).

אם נתעלם מכלבי רוח שעושים בעיקר רעש – הגענו להופעה האחרונה לפסטיבל. אסתר רדא שאין ספק שכיף בהופעות שלה – היא לא רק יודעת לשיר, היא גם לגמרי יודעת לזוז ולהפעיל את הלהקה שלה, לתת להם מקום לאלתר ולשמח את הקהל. כשהתחלנו להתקדם לכיוון האוהלים כי השירים כבר התחילו להיות דומים אחד לשני, היה נדמה שלפחות 3/4 מהאנשים נשארו בשביל ההופעה שלה; ותכל’ס – סיום מדליק לפסטיבל שסה”כ היה סבבה לגמרי.

הנזק הסתכם ב:
#1 אלבום של רועי דהן.
#2 אלבום של אדם כהן (תגידו, מישהו אי פעם ראה את הבחור הזה!? אנחנו מתחילים לחשוד שאביתר מקליט בסתר).
#3 נודלס סמי-תאילנדים שעשו לנו קלקול קיבה
#4 אורז לא מבושל שעשה לנו קלקול קיבה פעם שניה
#5 שירותים כימיים. איכס.

אול-אין-אול – צריך שבוע להתאפס.
עד הנגב הבא.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s