Freedom / Jonathan Franzen (2010)

חירות / ג'ונתן פראנזן , 2012, הוצאת עם עובד.

מבצעי ארבעה במאה הם הגילטי-פלז'ר של חובבי הספרים. זה כמו…כמו למצוא דיסק של ג'סטין ביבר על המחשב של חובבי בריט-פופ, כמו למצוא קמח לבן על מדף של נלהבי סופר-פוד, כמו…כמו… כמו שהוא אומר לי: "מה זה הווייט טראש הזה שאת קוראת??" בדיוק אחרי שסידרנו את הספרים בספריה המשותפת שלנו.

ובכל-זאת, זה הווייט-טראש הכי מוצלח שקראתי אי-פעם.

"חירות" פותח בסיפור מנקודת מבט חיצונית על חייהם של וולטר ופטי ברגלנד. לכאורה, זוג אול-אמריקן החי בפרברים עם שני ילדיהם המוצלחים ג'ואי וג'סיקה. פטי היא האם המגוננת מדי, השכנה הטובה מדי והאישה הטובה כמעט מספיק עד שיום אחד ג'ואי עובר לבית השכנים לגור עם חברתו קוֹני והמשפחה כולה מתפרקת לרסיסים לקול תרועתם של השכנים השמחים לאיד.

אלא שכאן, לאחר הקדמה של 25 עמודים – הסיפור נפרש כמניפה ממספר נקודות מבט. ג'ונתן פראנזן מפליא להביט אל תוך המורכבות האנושית והבין-דורית ולנבור בה עד שהקורא כבר לא יודע האם הוא חש הזדהות, טינה, גועל או פשוט רחמים כלפי הדמויות.

הראשונה בתור היא פטי – האוטוביוגרפיה בגוף שלישי פרי עטה מגוללת את קורותיה, קורות משפחתה, קורות וולטר ובעיקר קורותיו של חברו הטוב של וולטר, ריצ'רד כץ. משולש האהבים הזה, שהחזקה בצלעותיו היא דווקא הגברית שביניהן, הופך באורח פלא למעגל; מעגל קסמים רשע שאי אפשר להחלץ ממנו.

הבאים בתור להביא את זוית ראייתם לסיפור הם ריצ'רד, וולטר, ג'ואי לסירוגין. מסתבר שגם הם לא יודעים לספר על עצמם שלא מעמדת ריחוק מסוימת, בגוף שלישי. הדמויות של פראנזן לא סובלות את עצמן עד כדי כך שהן נמנעות מלהזדהות בשמן ובמעשיהן לאורך מרבית הסיפור. היחידה שמועדת ומזדהה (אם כי בריחוק קל) מעצמה היא פטי:

"האוטוביוגרפית, (…) נראה שככותבת היא נידונה להיות אחת מאותן ספורטאיות שמתייחסות לעצמן בגוף שלישי. (…) אבל היא עדיין לא מסוגלת לאלץ את עצמה להרפות מהקול שמצאה כשלא היה לה שום דבר אחר להיאחז בו".

פראנזן, מעבר לשליטה הגבוהה ברובד הרגשי של הסיפור, שולט גם בכלים שעומדים לרשותו – פייסבוק, טוויטר, קונור אוברסט (AKA Bright Eyes) ופוליטיקה אמריקאית מלוכלכת הם רק חלק ממה שמשווה לדרמה הזו את האמיתיוּת שלה מעבר לסיטואציות הלא-כל-כך מופרכות באמריק(נ)ה של שנות האלפיים.

בקיצור לא כל כך מקוצר, מומלץ לקרוא את 600+ העמודים האלה. ואם פראנזן הוא הטולסטוי של ימינו? ימים יגידו.