Before Midnight (2013)

הבטחתי שאצפה. אז צפיתי.

את "לפני חצות" אפשר לתמצת ב-20 הדקות האחרונות של הסרט. למען האמת, אם היה מדובר בפרק סיום למיני-סדרה, הוא כנראה היה מעולה. אולם בניגוד לשני החלקים הראשונים שלו – אורכו כמעט שעתיים, ולקח לי כמעט שבוע להגיע לכתוביות החותמות את הסרט.

סלין וג'סי, אחרי עשור וכמה קילוגרמים עודפים, יוצאים לחופשה ביוון עם שתי בנותיהם והבן של ג'סי מנישואיו הראשונים. שנים עברו, ובתחילה נראה כי השיחות בין השניים עדיין כשהיו – החיבור האמיתי, הציניות והצחוק. אולם לאט לאט הצופים מתוודעים לקשיים שבחיים משותפים, לקונפליקטים, לדילמות האמיתיות של זוג ותיק; אי-הודאויות הקטנות, חוסר הבטחון, שיקולים כלכליים/תעסוקתיים, שעמום, שגרה – כל אלה מוכפלים פי כמה כשיש ילדים בתמונה.

יש יתרון בזוג שחקנים שמשחקים את אותן הדמויות מספר שנים: אית'ן הוק וג'ולי דלפי מפליאים לשחק את הזוג השחוק. באחת הסצנות, השניים יושבים בבית קפה על שפת הנמל בעוד השמש שוקעת לאטה. סלין עוקבת אחריה במבטה הנוגה: "Still there, still there…Gone". באותה השניה – פניה מתכרכמות. Gone.

"לפני חצות" הוא אחד מהסרטים האלה שקשה לצלוח, אבל הסוף גורם לך לכזה דיסוננס קוגנטיבי שאתה באמת ובתמים מאמין שנהנית לאורך כל הסרט. השורה התחתונה, הדמעות הנקוות בזוית העין – פשוט שוות את זה.