Before Sunrise (1995) + Before Sunset (2004)

כהכנה לצפיה בחלק האחרון של הטרילוגיה הלינקלייטרית הזו שיצא לאחרונה לאקרנים, החלטתי לצפות בשני החלקים המוקדמים אשר טרם נתפניתי אליהם. ולמה, בעצם?

ב"לפני הזריחה" חזיתי לראשונה יושב סגלגל וגלמוד על המדף בוידאון. העטיפה הזכירה לי את הסצינה הבלתי נשכחת, הנשיקה של כל הזמנים, תמצית הרומנטיקה בין הנסיכה נורית (Buttercup) ואבירה בשחור ווסטלי; ובדיוק כמו פרד סאוואג', לא ממש התעניינתי בסרט קיטש ונישוקים. שומדבר לא יכול לנצח את זה, בכל אופן.

רק מהביקורות לקראת "לפני חצות" הבנתי שאולי שגיתי, אולי הייתי צריכה לחשב גם את רוח התקופה בסקירתי את הקנקן במקום לרחוש בוז למה שבתוכו. וכך – התחלתי ללגום.

בחלק הראשון שאורכו כשעה וחצי נפגשים סלין וג'סי לראשונה ברכבת אירופאית הנעה לכיוון פריז. ג'סי מתוכנן לרדת בווינה ולתפוס טיסה חזרה לטקסס, עיר הולדתו בעוד סלין נוסעת מבית סבתהּ בבודפשט לבית הוריה בפריז. השניים, בראשית שנות ה-20 שלהם, פוצחים בשיחה אשר מובילה אותם ללילה בלתי נשכח בווינה. הם משוחחים על מוות, חיים, העתיד, העבר. תחושה חזקה של הכאן ועכשיו מלווה את החלק הזה, והוא נחתם בעלות השחר עת השניים נפרדים ומבטיחים לשוב ולהיפגש לאחר 6 חודשים בדיוק באותו המקום. הם נפרדים ללא החלפת מספרי טלפון או כתובת. ללא פייסבוק או טוויטר או אינסטוש. הם צורבים אחד את השני על גבי הרשתית – ונפרדים כזכרון.

בחלק השני שאורכו שעה ורבע – השניים נפגשים עשר שנים לאחר מכן. מבוגרים יותר, אך ילדים. שוב המוות, החיים, העתיד והעבר מתערבבים בבליל מחשבות, בשיחות סוערות, בכימיה שבלתי-ניתן להתעלם ממנה. ג'סי כבר נשוי +1, סלין איננה +1 חתול. הזכרון, נדמה שנצרב ביסודיות כזו עד שהוא ממאן להטשטש, למרות הזמן שהמשיך לנוע. הזכרון הזה במרחב הזמן הזכיר לי קטע מספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי":

"רציתי לחשוב בלבי כי הדוממים אכן כפופים למקצב אחר מפני שאין להם מחשבות. למשל: על אחד מענפי התאנה הצומחת בחצר תלויה כל השנים קערית מוחלדת…ובכן, בבוקר חג ראש השנה עמדתי אני ליד כיור המטבח ובמו עיני ראיתי איך נשרה הקערית מן העץ… רוצה לומר כך: כל אותן השנים ראיתי אני מנוחה שלמה בדבר אשר איזו זרימה פנימית סמויה התרחשה בו כל אותן השנים."

ורוצה אני לומר כך: הזכרון אינו קופא במשך השנים. הוא עובר אחסון, העלאת גירה, אחסון מחדש, עיכול, גיבוש, אידיאליזציה, אחסון מחדש וכן הלאה. לאחרונה אפילו נמצאו תימוכין לדינמיות הזו של הזכרון ולכך שהוא, כמו גידול סרטני, לעולם משנה צורה וקובע את זהות החוויה ואת זהותנו אנו. במקרה של ג'סי וסלין – הזכרון איננו נשכח או שכך, וכך הזמן שעבר הטביע חותמו גם על כמה וכמה סינפסות.

קטע מעניין – דווקא החלק הראשון שמתאר לילה בעיצומן של שנות ה-20 המוקדמות בחיי השניים לא מלווה בניחוח מיני מובהק. החלק השני בטרילוגיה דווקא מרגיש פחות מרומז, יותר גס, יותר פלרטטני על אף המחויבויות של השניים לחיים מבוגרים, עבודות מסודרות, ילדים או חתולים. דווקא החלק הזה הוא היצרי יותר – למרות שמשך הסרט קצר יותר נפח המלל נדמה גדול ומשמעותי יותר; שטף המלים שיוצא מפיה של סלין, מידת הרגשות הפורצים ממנה ומג'סי, מחוות הגוף – הכל נדמה כאילו חיכה, הבשיל לרגע.

ויש לי יתרון – ראיתי את שני החלקים ברצף. במקום לחכות 9 שנים בין ההקרנות – פשוט התיישבתי בנינוחות וצפיתי בכמעט 3 שעות של סרט. החלקים מתחברים, הסצנות לעיתים מתכתבות ביניהן. נראה שהזרימה של החלק השני היא העתק מבוגר של החלק הראשון כאילו כדי לרמז על הילדיות שהשתמרה בג'סי ובסלין עצמם. יש לצפיה הזו ברצף חשיבות לצופה אשר מחפש את העומק של הסצנה – את ההעמדה, את הטקסט ואת הסנטימנט לפרי יצירה קודם.

מילות סיכום: לפני כחצי שנה צפיתי בסרט שנמנעתי מלכתוב עליו כאן. צפיתי בו אפילו פעמיים כדי לנסות ולחשוב מה מונע בעדי מלכתוב. לסרט קוראים "ג'סי וסלסט לנצח" ומסופר שם על זוג צעיר גרוש אשר גר עדיין תחת אותה קורת גג; הסרט מספר על תהליך הפרידה, על הניסיון להתגבר, על משחקי חתול-עכבר, על פרגון. זה סרט שהיה לי מאוד קשה לעכל מכיוון שלטעמי הוא הקל בחשיבות המחויבות, בחשיבות הזוגיות. תקראו לי רומנטיקנית, אבל היד – אסור שתהיה קלה כל-כך על ההדק. החלק השני של הטרילוגיה, "אחרי השקיעה", הוא במובן מסוים גם קריאת תגר על מחויבות, ג'סי וסלין כבר כבולים בשלשלאות החיים הבוגרים וכעת הם נדרשים לחזור בזמן ולחיות את ה-Road not taken. אולי זה הפיטר-פן שבי שמקבל כלגיטימי את התסריט השני אבל לא את הראשון.