The Lost Boy / Thomas Wolfe (1937)

הנער האבוד / תומס וולף, תרגם מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת זיקית, 2013.

יש משהו בזמן. הוא מבלבל, הוא מטעה, הוא אף פעם לא עכשיו כי הנה הוא היה ועבר ואי אפשר לתפוס אותו, קצת כמו הצל של פיטר-פן. הזמן לובש צורות וחוזר כזכרון; יש בין זכרונות וגירה – את שניהם מעלים, מעבדים שנית שלישית ורביעית, נותנים פרשנות מחודשת (אודה שבמקרה של העלאת גירה סביר שהפרשנות המחודשת תהיה פחות ערבה לחיך).

הרבה סופרים, במאים, ציירים נגעו בחמקמקות הזמן. אבל באיזשהו מובן – כל יצירה נוגעת בזמן איכשהו. הזמן הוא הכל. חלק כותבים עליו ישירות, חלק משתמשים בו כבאמצעי אמנותי, חלק פשוט נוסטלגיים.

תמיד נמשכתי לזמן. אחת החידות הספרותיות הראשונות שזכורות לי היא החידה הבאה:
“שלושה אחים ואחד הוא ביתם,
באמת במראה שונים הם שלושתם.
אך אם להבדיל ביניהם תאבה,
כל אחד לשני אחיו ישוה.

הראשון איננו, רק עומד הוא לבוא,
השני איננו, כבר יצא בנתיבו.
ורק השלישי, בשלושתם הקטן,
רק הוא שישנו.הוא ללא ספק כאן,
שכן, בלעדיו-
לא היו בנמצא שני אחיו.
ובכל זאת קיים הוא, האח השלישי,
רק משום שהראשון נהפך לשני.
ואם תנסה להביט בפניו,
תראה שוב את אחד משני אחיו.

נא אמור לי: אולי השלושה הם אחד?
או שמא הם שניים? או בכלל אף אחד?
ואם אתה, ילדי הטוב,
בשמותיהם תדע לנקוב,
שלושה מלכים תכיר עכשו.
במדינה אדירה הם מושלים במשותף-
ואותה הם עצמם מהוים!
ובה זה לזה הם שוים.”

(למזהה הרפרנס, מובטח פרס בדמות הערכה אין קץ).

ולענייננו, “הנער האבוד” יצא לאור לראשונה בשנת 1937, כשנה טרם מותו של וולף משחפת המח והוא בן 38. הספר מחולק ל-4 חלקים שאינם שווים באורכם. הראשון, הארוך והמאתגר מביניהם, מסופר מנקודת ראותו של גרובר בן האחד-עשרה. גרובר מתאר את אשוויל, צפון קרוליינה – העיירה הדרומית בה חי – כיצד מקצב הזמן בה קבוע; המזרקה פרושה כנוצה, הסוסים מתנמנמים להם בככר העיר, יום הולך, יום בא והאור במחזוריותו מסמן לנו את תנודת הזמן המשרה בטחון על גרובר. ארווין ד. יאלום היה אולי אומר כי מחזוריות זו, יש בה כהבטחה לילד הצעיר, שגם הוא – יש בו מחזוריות זו, כשם שהלך לישון בלילה, כך יקום ממיטתו בוקר בבוקרו. אנקדוטה: בערבית, הברכה המקובלת איננה לילה טוב, אלא +תצבח עלא ח’יר+ – שתתעורר לטוב.

את שלושת החלקים הבאים בספר מספרים אמו, אחותו ואחיו של גרובר, לאחר מותו. בחלק האחרון, חוזר יוג’ין, אחיו של גרובר, לבית אותו שכרה אמם בעת ששהו בסנט לואיס ב-1904, עת נערכו בה המשחקים האולימפיים. גרובר נפח נשמחתו בעודו בן שתים עשרה בסנט לואיס, שהייתה אז העיר הרביעית בגדלה בארה”ב.

יוג’ין חוזר כשלושים שנה לאחר מכן לסנט לואיס ותר אחר הבית בו איבד את אחיו האבוד, אולם הכל השתנה. הרחוב הראשי כבר תועש ואין האנשים מכירים בקו הבינעירוני אשר עבר בסמוך לו. לבסוף יוג’ין מוצא את הבית אשר עומד על תילו, ממש כשם שהיה, כאילו כל יתר בני המשפחה מסתובבים להם ביריד של סנט לואיס והוא רק יושב על המדרגות ומחכה להם שישובו. אולם ההרגשה החמקמקה הזו של זמן שהיה שאינו הופך לנוסטלגיה, אלא זמן כהווייתו, זולגת מבין ידיו, אזניו ועיניו. לרגע קצר אחד, יוג’ין מרגיש שהנה – הוא רואה שוב את עיניו של גרובר ניבטות אליו. אולם מיד אלו עוזבות אותו לנצח.

הזמן. תומס וולף נולד באשוויל, צפון קרוליינה. הוא הבן הצעיר למשפחה בת 8 ילדים: לזלי, אפי, פרנק, מייבל, התאומים גרובר ובנג’מין ופרדריק. בשנת 1904, האם ג’וליה, פתחה אכסניה בסנט לואיס שם נפטר גרובר הצעיר ממחלה קשה בדרכי העיכול. תומס וולף, דרך כתיבתו, יוצר סיבוכיות נוספת בזמן. הוא כותב ספר שהוא מעין מסע לאחור גם עבור הקורא – אנו נעים יותר ממאה שנים אחורה אל סיטואציה שהייתה יכולה להתרחש גם היום, אבל עדיין מקשה בחוסר-אונותה, כיצד נרגיש שוב משהו שהיה ועבר? כיצד נצליח לתפוס רגעי שמחה, רגעי אושר – כיצד ניפרד?

אני חושבת שהפן האוטוביוגרפי שבספר הזה הוא שהופך אותו לכל-כך עצמתי מעצם הכנות שבו. הוא מנקב את העור, מנסר את בית החזה וחודר ללב, משתכן שם ושוקע. כשסיימתי לקרוא – תהיתי לעצמי – כולנו ילדים אבודים לא אחת, אלא כסך הפעמים שאבדנו את עצמנו פי מספר האנשים להם נחסר. וזו מחשבה לא פשוטה.

ולמי שמעוניין לקרוא את הספר באנגלית: הנה קישור.

2 thoughts on “The Lost Boy / Thomas Wolfe (1937)

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s