Silver Linings Playbook (2012)

לעתים רחוקות מאוד אני ממש לא נהנית מסרט. אני אוהבת סרטי מתח, פעולה, קומדיות, דוקו, דרמות מתקתקות (כן כן, גם קיטש) ואפילו סיי-פיי טוב; אולי זה כי בדרך-כלל אני בררנית מאוד בסרטים שבא לי לראות (ואולי כי מראש המטרה של הבלוג הזה היא לצפות בסרטים שכבר הוכיחו עצמם). בכל אופן, אני חייבת להודות ש”אופטימיות זה שם המשחק” לא עשה לי כלום. למען האמת, ההצדקה היחידה לסרט הזה מבחינתי היא שיר הנושא שאלט-ג’יי (Alt-J) כתבו לסרט, והוא כבר נכנס לפלייליסט הרבה לפני שראיתי את הסרט. אז בעצם…עדיין אין כל-כך הצדקה לשעתיים האלה.

נתחיל מההתחלה – פאט סולטאנו (בראדלי קופר) הוא בחור די הזוי. אמא שלו באה לאסוף אותו ממוסד לפגועי-נפש לאחר שהכה באכזריות את המאהב (הלא-כל-כך סקסי) של אשתו הטריה בעת שהשניים סיבנו אחד את השניה במקלחתם של הזוג סולטאנו. לא נעים. דרך התפרצות הזעם הזו גילו שפאט הוא בעצם מופרע עם תעודות. ברקורד שלו נרשמו התקריות הבאות:

  • התפרצויות זעם
  • הזיות אודיטוריות
  • שינוי חד במשקל
  • כפייתיות
  • רגישות יתר לשיר הבא:

    (האמת היא שדווקא עם זה אני מסכימה – גם אני רגישה לשיר הזה שהופיע באחת הסצנות המעולות של “כמעט מפורסמים”)

כל פעם שמושמע שיר החתונה של פאט וניקי (וגם כשפאט סתם הוזה אותו), הוא מתחיל להכנס להתקף זעם כי זה השיר שלצליליו מצא את ניקי מסתבנת בזוג. כדי לטפל בקשת הסמפטומים שמאוחדים תחת הכותרת “הפרעת אישיות גבולית” – הלאיטו את פאט בליתיום, אנטי-דפרסנטים ו-whatnot; כשהוא מגיע הביתה, פתאום אנחנו מבינים איך הוא גדל להיות כזה – אבא שלו (רוברט דה-נירו) סובל מ-OCD, מהמר כפייתי, מורחק ממגרשי פוטבול בשל התפרצויות זעם בלתי נשלטות.

לפאט חברים “נורמליים”. נורמליים למראית עין. ניכרת הן בתסריט והן בעריכה של הסרט התחושה שכולנו לא-נורמליים, גם הנורמטיביים שבינינו בעצם דיספונקציונליים – חלקנו מתקשים במערכת היחסים, חלקנו אלימים, חלקנו לא מרוצים ולכן מחפשים אהבה או תחליפים במקומות אחרים. ההבדל הוא שדווקא אלו המשוגעים הם אלה שפורצים את כבלי התרבות ופורקים את השגעון, נותנים לו להשתחרר כדי להתנקות ולתת לאויר חדש לזרום.

גם לפאט נותנים את ההזדמנות לדרוך כוכבו. הוריו, באיגוד כוחות עם זוג חברים, גורמים לו להתקל הלוך ותקול בטיפאני – בחורה יפה שאוהבת כמוהו, לרוץ ברחובות פילדלפיה, וכמוהו – משוגעת. אחרי שבעלה נהרג בתאונת דרכים היא יצאה למסע חוויות מיניות פרועות עם כל מאן דהוא על מנת לשכך את הכאב. שני המשוגעים האלה מתחילים פתאום לרוץ ביחד – בהתחלה כדי להרגיע כל אחד את עצמו, ולבסוף כדי למצוא את המקום המרגיע שבזוגיות.

יש מגמה כזו בקולנוע של השנים האחרונות – להתעסק במחלות נפש “מיינסטרימיות”, שלא בשולי החברה. להתעסק באיזורים האפלים יותר של המיינד והאפלים פחות של הסביבה. עשו את זה זאק בראף, סטיבן סודרברג, שרה פולי, ג’ייסון ריטמן ועוד מכל מיני זוויות: קומדיות, דרמות מתח, סרטי אינדי ועוד. הסרט הזה מנסה להשתחל לפינה הזו תחת מסווה האינדי, אבל הוא כושל כשלונות נחרצים במספר נקודות: האחת, לא כל שגעון הוא אותו שגעון – תפגישו בין בולמית למאני, תפגישו בין היקיקומורי לאלכוהוליסט, תפגישו אפילו בין הדכאוני לחרדתי; הסבירות שהם ימצאו נושא לשיחה זהה לסבירות בה שני אנשים אקראיים ימצאו נושא לשיחה. במפגש בין טיפאני לפאט, גם התסריטאי מגחיך את הסיטואציה – “מה, זה ששנינו משוגעים בהכרח אומר שנסתדר?”, אבל הסוף הטוב הוא בעצם הנצחה של הסטיגמה הזו. שגעון הוא שגעון הוא שגעון.

הנקודה השניה היא ההקצנה של השגעון. דה-נירו סובל מ-OCD והתקפי אלימות, והרי לכם הבן סובל מהפרעת אישיות גבולית (או הפרעה אחרת שנשמעת לא ברורה באותה המידה כדי לשוות לסרט איזו מידה של אמינות יודעת-כל). אין ספק שיש שורשים גנטיים בבסיסה של כל הפרעת אישיות. היום המדע מדבר על אינטראקציה בין הגנים לסביבה כתנאי להתפרצות של מחלת-נפש – אבל שוב, לא כל שגעון הוא תולדה של שגעון אחר. היה נחמד אם היו שמים לרגע את הזרקור על האח הנורמטיבי של פאט, על החיים שלפני הבגידה. זה לא היה גורע מהקומיות של הסרט, ובוודאי שרק תורם לבניית הדמות.

שלישית, הסרט מצולם באופן מאוד תזזיתי, המצלמה כל הזמן בתנועה ומשרה אווירת חוסר-נחת כללית. זה הזכיר לי סרט אחר שקופר שיחק בו – Limitless. זו מעין הרגשה שהכל תמיד זז, הכל כל הזמן קורה. ב-Limitless היה יתרון לסוג צילום שכזה כי הוא מתכתב עם העלילה. כאן, פשוט הרגשתי שזה עוד סימפטום של חוסר הגדרה, של שגעון של הבמאי והמפיק שלא כל-כך יודעים לאן לכוון ואולי קצת מאבדים את עצמם לדעת (אירוני משהו).

לסיכום, קולנוע לב – אנא השקיעו כספכם ומרצכם בהבאת סרטי איכות דוגמת “ניצוד” וסרטים כיפיים דוגמת “פופולרית”. קצת אכזבתם הפעם.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s