The Bridge on the River Kwai (1957)

המכנה המשותף ביני לבינך הוא גדול יותר מאשר ההבדל בינינו. זה עקרון שלקח לי זמן מה לתפוס. לשנינו עיניים, לשנינו אזניים, שנינו ישראלים דוברי עברית, סבירות גבוהה ששנינו שייטנו לאורך אותו ערוץ של טרום טרום חובה – טרום חובה – חובה – בית ספר יסודי – בית ספר תיכון – צבא – לימודים, מה שמקנה לנו את היכולת לפצוח בשיחת חולין: "אז איפה שירתת?".

האבחנה המאוד טריוויאלית הזו הכתה בי רק לקראת אמצע שנות העשרים. והיא מפציעה במלוא עוזה כשאני צופה בסרטים שיצאו לאקרנים עוד טרם היות הוריי שתי זיגוטות.

כפי שכבר ציינתי בעבר – הייתי ג'אנקי של ספרים. ספרים חדשים כאלה, מבריקים, עם עטיפה חדשה. גם בסרטים, הטעם המועדף עליי היה חדש. לא מתוק, לא מלוח, לא חריף – חדש. אבל העבודה בוידאון הירושלמי פתחה בפניי צהר – צהר לעולם ישן יותר. לאו דווקא פשוט יותר, לאו דווקא תפל יותר; לכן כשהיא אומרת לי: "איך את מסוגלת לצפות בסרטים הישנים האלה?!", אני מתרוקנת מהערכה. הרי יש סיבה שקלישאה הפכה קלישאה. יש סיבה שסרט מוערך הוא סרט מוערך ולא משנה מתי או באיזה צבע או כמה. המכנה המשותף ביני לבינך, גם אם היית בן 26 לפני 50 שנה, הוא גדול.

##

"הגשר על הנהר קוואי" יצא לאקרנים בשנת 1957, כתריסר שנים לאחר השלמת בנייתו של הגשר על נהר המיי-קלונג שעליו התבסס ספרו של פייר בולה (Pierre Boulle). מסתבר שכשלוש שנים לאחר מכן, בשנות ה-60 העליזות, מישהו חשב שיהיה נחמד לשנות את שמו של הגשר ולהוציא סיורים מודרכים בתשלום.

הסרט פותח בצעידה של קבוצת חיילים וקצינים בריטיים אל תוך מחנה שבי יפני. המבנה המסודר הזה צועד תוך כדי שריקה מסודרת של "המארש של קולונל בוגי" (והשמטה מכוונת ומצנזרת של מילות השיר המקוריות – "Hitler has only one egg"):

החיילים, תחת פיקודו של לוטננט ניקולסון, מצווים לעבודות הקמת הגשר אשר מעל הנהר קוואי ע"י מפקד הבסיס סאיטו. ניקולסון מתקומם באחת – הרי לפי אמנת ג'נבה לא יעשה כדבר הזה ולא יופרו זכויות חייליו גם במחיר ראשו הוא. סאיטו נמלא חימה ומורה מיידית להוציא את מכונת הירי ולירות בניקולסון על כל קציניו הבכירים – שכן מי שמע בעתות מלחמה שכאלה על אמנות וזכויות בני-אדם; לסאיטו יש מפקד! יש יעדים! יש גשר שיש לבנות אל המחר, שאם לא כן – ראשו שלו הוא הוא המחיר.

מכיוון שאל לו לסרט להגמר כעת – ניקולסון "רק" מושלך אל הצינוק, ובמשא ומתן ממושך – השניים מוצאים את עמק השווה בו יוכלו לצעוד יחד אל עבר השקיעה אשר מעל הנהר קוואי.

אחד החיילים האמריקאיים שנמצאו בבסיס עת פלישתם של השבויים הבריטיים דווקא מצליח להסתנן ולמצוא דרכו אל מחוץ לקווי האויב. הקצין שירס מגיע אל בסיס האם – אולם שם, אבוי, מחכה לו הפתעה. המטה דורש כי יוביל אותם חזרה אל גוב האריות על-מנת להושיע את השבויים. הם מאמינים בקצין שכמותו למשימה, וכשהוא מסרב לעשות כן – או אז הוא שולף את הקלף: הוא בעצם איננו הקצין שירס, מדובר במעשה תעלול א-לה דון דרייפר (וכן, חברים, דון דרייפר הוא בעצם ספין-אוף על הקצין שירס); שירס הוא בעצם אדם המחופש לחייל, כפות בכתנת משוגעים. אז בכו לו. ושחררו אותו.

הסרט הזה, על כל מאה וארבעים דקותיו, הוא מופת לביקורת על המוסד הצבאי, אבל בעצם על כל ארגון גדול. איזו פקודה היא פקודה לגיטימית? האם יש מקום לפרשנות אישית של תמונת מצב? מיהו חייל ראוי? מהו מוסר ומי קובע מה מוסרי ומה לא?

הגשר הזה תלוי באויר – מעל לשני קצות הנהר. הוא מאפשר לנו נקודת תצפית כל כך רחבה. כמעט כל אחת מהדמויות בסרט מעוררות סימפטיה, פחד ושאט נפש בו בזמן. כיצד סאיטו מסוגל להיות כל-כך אטום לזכויות שבוייו? כיצד ניקולסון משחק בסאיטו כחומר ביד היוצר? כיצד החייל המתחזה לא מוכן לסוב על עקבותיו כדי להציל פלוגה שלמה? כיצד נקלע אדם שוחר שלום למלחמה כזו מכוערת?

##

כשאומרים לי שסרטים כאלה הם משעממים, בצורה כל-כך נחרצת ומכלילה, אני לא יכולה שלא לחשוב שהפכנו לגוש אטום של סמארטפון; אם רק נשליך אותו לנהר נגלה 360 מעלות של עולם.

##

אנקדוטה משעשעת: בהתחשב בעובדה שבולה איננו דובר אנגלית – יש לו רקורד מרשים ביותר. במהלך שנות המלחמה בולה הוצב כסוכן חשאי המחופש לאנגלי בשם פיטר ג'ון רול שם סייע לתנועת ההתנגדות בבורמה. לאור חוויותיו, כתב את "הגשר על הנהר קוואי" (שאינו, בשום אופן, מבוסס על סיפור אמיתי) ואף זכה בפרס האוסקר על התסריט. הכותבים המקוריים הודחו מן הפרס בשל נטיות קומוניסטיות (שנים לאחר מכן, ב-1984, יתוקן עוול זה וקארל פורמן ומייקל וילסון יקבלו את הקרדיט על התסריט).

בחלקו של בולה נפלה הזכות לנאום את נאום התודה הקצר ביותר בהיסטוריה: "Merci".