הייתה לי מזמן שיחה עם חבר טוב על זה שסרט טוב הוא סרט שמפתיע אותך כל פעם מחדש; במובן הזה – טרנטינו יצר מאסטרפיס. את הסצנה אשר במסגרתה הנץ הסרט הזה בחיי אני זוכרת היטב: ישבנו בבסיס שכוח-אל בלב המדבר, עטופים בשמיכות פליז ומנשנשים וופלים בלגיים כשטיפות תערובת האינסטנט מקשטות את רצפת החדר. זה היה אחד הלילות הראשונים שלי בבסיס, והוופלים היוו נחמה הן להצבה הרחוקה מהחיים כפי שהכרתי אותם והן עבור בחירת הסרט שטוף הדם שנאלצתי לצפות בו.
נקפוץ כמה שנים קדימה. כבר טעמתי וופלים בלגיים טובים מאלו שהכנו שם במדבר לעת לילה, אבל זה כבר לא היה התורכי הקטן של ערב במצפה רמון. חסרונות ויתרונות לכֹּל. ועדיין – כל מה שהצלחתי לזכור הוא חולצה מגניבה ומזוודה בוהקת באור צופן סוד. גם אחרי צפיה שניה ושלישית לא הצלחתי ליצור רצף או הבנה ממה שראיתי. מעבר לכך – סירבתי, סירבתי לגעת בכל דבר שהריח (ונאמר דאז: הסריח) מרוח הקודש.
לפני חודשיים התפניתי להקשיב קשב רב לסרט הזה שחברים מצוטטים בכזה להט, הסרט שטוען לכתר האמא של כל הסרטים, האמא של כל ההומאז'ים, האמא של כל מה שטוב בקולנוע. ועדיין – לא כתבתי. הרגשתי שלכתוב עכשיו, אחרי התבוננות אחת, היא כטעם לפגם.
צפיתי בסרט שוב. הפעם התבוננתי עמוק יותר. הסתכלתי לרעים ולטובים בעיניים. והפלא ופלא – אחד הם. הדיאלוג החותם את הסרט (ובמובן מסוים אף פותח את הסרט) הוא אחד הדיאלוגים הפשוטים במורכבותם: מיהו רשע? מיהו צדיק? מהו נס? מיהו אלוהים? האם התהלכות בארץ היא חסרת משמעות? ההיינו כסומים או היינו כחולמים? טרנטינו נותן לנו לטעום לא רק מקצוות הקשת, אלא גם מוליך אותנו על הסקאלה עצמה – על המעבר של ג'ולס וינפילד (סמואל ל' ג'קסון) מתפישה אחת לשניה. הוא לא מנע ממני גם את השחר שהייתי אז במדבר – את סרבן האמונה (וינסנט וגה, אותו מפליא לשחק ג'ון טרבולטה).
Vincent: And how long do you intend to walk the earth?
Jules: Until God puts me where he wants me to be.
Vincent: And what if he don't do that?
Jules: If it takes forever, then I'll walk forever.
Vincent: So you decided to be a bum?
Jules: I'll just be Jules, Vincent; no more, no less.
זו שאלה אמיתית, האם התהלכות ארוכה שכזו הינה כבטלנות. האם "למצוא את עצמך" היא פריווילגיה, כפי שטוענים מתנגדי המחאה החברתית או האם מדובר בהכרח; ויבוא יום אשר יצדיק את חוסר הכלכליות של התקופה הזו. זו שאלה אמיתית.
Shahar Rodrig 
