Cinema Paradiso (1988)

אני מצטערת. אני לא שותפה להתרגשות הכללית סביב הסרט הזה. כמעט חודשיים לקח לי לצלוח אותו עד הסוף, ובכל פעם שרציתי לכתוב עליו – מהר מהר לפני שאשכח על מה הסרט – פשוט נסובתי על עקביי ותהיתי מה הטעם לכתוב על משהו שמבחינתי היה לוקה בחסר.

במרכז הסרט עומדים: ילד-נער-גבר, כפר-עיירה-עיר ומקרן-סרט-בית קולנוע. הסרט מתפתח בכל שלושת הצירים במקביל, כאשר אנחנו לומדים כיצד טוטו גדל להיות איש הכרך הגדול, כיצד הכפר בו גדל הופך לפריפריה מתפתחת והמקרן אותו הפעיל כשסרטים עוד היו בשחור לבן התפתחו לכדי תעשיית קולנוע ענפה. במוקד כל שלושת הצירים עומד אלפרדו, מפעיל המקרן – ומותו הוא החותם והפתיח של הסרט.

אני מודה שעבור חובבי קולנוע, הסרט הזה קורץ. הוא הרי כמעין סקירה היסטורית לגן העדן הסינמטוגרפי. אולם בל נשכח כי הסרט צולם בשנת 1988 ולאור התקופה, הוא פשוט מיושן. אולי זה חלק מהקסם שלא הילך עליי. יש קטע כזה, שאני מרגישה שמסרטים זרים דורשים פחות – הפקת סרט זר יכולה להיות ברמה נמוכה כי… תעשיית הסרטים היא תעשייה אמריקאית מתנשאת, כי אנחנו מתנשאים; כי אנחנו חושבים: "נו, טוב, במקום שכוח-אל כמו טג'קיסטן – איך יכולים להפיק סרט ברמה גבוהה?". ובכן, חברים, את אותו הדבר אומרים על ישראל. ובכל-זאת יוצאים מכאן כמה דברים טובים, אני חושבת. ולא רק בתחום הקולנוע (וכאן מבליח הטעם המוזיקלי המעולה שלי, thank you very much).

ועוד פרסומת קטנה 🙂