Some Day / Shemi Zarhin (2011)

עד שיום אחד / שמי זרחין (2011) הוצאת כתר

אני חייבת להודות, כשקראתי את התקציר של הספר הזה חשבתי לעצמי שמדובר במגלומניה, נטו. מקונדו של שמי זרחין ממוקמת בטבריה. איזו בדיחה. אבל משום מה, עכשיו 2:00 בלילה ואני מבשלת לי אטריות ילדים מרוב געגוע.

"עד שיום אחד" של שמי זרחין מספר את הסיפור של משפחה אחת בטבריה. המשפחה הזו היא ענקית, היא כמעט ארץ אחרת. ארץ אוכלת יושביה. הגרעין המשפחתי המצומצם שהופך לשכנים, השכנים שהופכים לגרעין משפחתי מצומצם – כל הסיפור עטוף בכריכה ובכריכים ובניחוחות מעלי תיאבון מהסירים של רוחמה ושלומי. או-אה, מה הם מבשלים לנו שם.

העובדה שכל כך נהניתי מפתיעה אותי. אני נוטה לא לאהוב את הז'אנר הישראלי הזה – נדבר לקורא בקצת מלחמת יום הכיפורים, נזכיר שואה, קצת שכול, נעטוף את זה בנוסטלגיה והוא כבר יצלח את 400 העמודים שבישלנו לו. אבל זרחין כותב לצופה הסרטים המדופלם. טוב, הרי בזה כבר יש לו ניסיון.

כמעט כל סצינה בספר מתוסרטת לפרטי פרטים. כשישראלה קופצת מהגג – הכל קורה (וקורא) לאט. כשמשמניה של ורדינה נחים על הספה – ממש אפשר לדמיין את מרבה-הבטנים שקוע בכורסאתו. הרוטב האדום שמכסה את הדגים ממש נשפך מהכריכה וזולג מהדפים.

הסצינות משתלבות אחת בשניה, קופצות וחוזרות, מדלגות ושבות וזרחין מנצח עליהן בצורה מדויקת להפליא. גם אם ממעוף הציפור הסיפור נראה תלוש לחלוטין, בקונטקסט הסיפורי הוא נדמה כמעט אפשרי, ואפילו די הגיוני. איכשהו דברים מסתדרים לו, לזרחין, בצורה אנושית, מקסימה ולא מאולצת. סבתא שלי הייתה אומרת: Si non e vero, e ben trovato.

###

"כל הזמן מדברים על רחמים עצמיים, מה זה בכלל רחמים עצמיים?"

"זה מה שמרגישים כשנזכרים בילדות," ענתה לו רוחמה בפרצוף ארוך, "אנשים חושבים שזה געגועים, אבל הם טועים, כי ילדות זה דבר מחורבן וכשנזכרים בה אז מרגישים רחמים עצמיים."