השנה הזו הייתה מכוננת בכל כך הרבה מובנים. עד ה-7/10 במובנים שמרביתם טובים (לפחות במובן האישי), החל מה-7/10 גם במובנים מזוויעים. נדמה שיש לי בלאקאאוט של לפחות שבועיים החל מה-7/10 ואז לחצנו ריסטרט על חיים חדשים. במקרה שלנו, למזלנו הטוב, הם דומים מאוד לחיים של לפני המלחמה. אבל אי אפשר שלא לחשוב על אלו שעשו ריסטרט לחיים אחרים ונוראיים פי כמה: בלי יקיריהם, אחרי תקופת שבי, בבתי מלון ותלושים מביתם. כל כך הרבה נזקים היקפיים עוד נדע מהמלחמה הזו. אז גם בשביל להזכיר לי את הטוב שהיה עד אוקטובר, וגם כי יש משהו מרפא בכתיבה – הנה הסיכום שלי לשנה הזו. הוא יהיה גם אסקפיסטי, וגם עצוב, וגם מצחיק וגם מרגש (אני מקווה לפחות). אשמח אם תגיבו ותספרו לי, בכל אופן.
מוזיקה
אני תמיד מתחילה ומסיימת במוזיקה. מוזיקה היא אבן השתיה שלי – היא מלווה אותי בכל מה שאני עושה. השנה, לפי ספוטיפיי, האזנתי פחות מהשנה הקודמת ולתחושתי זו גם הייתה שנה פחות מגוונת מוזיקלית. האזנתי להמון פודקאסטים ולמעט מוזיקה. גם זו שהאזנתי לה – הייתה ברובה ישראלית, אפילו לפני המלחמה. להלן פלייליסט ה-Wrapped שלי לשנה זו.
השיר היחיד בלועזית שהצליח להסתנן לטופ 10 הוא האקליפטוס של הנשיונלים. בשנים קודמות שירים שלהם קנו להם מקומות גבוהים בסיכום השנתי, ודווקא מעניין שהם בעיניי לא מהלהקות האהובות עליי. הם להקה מאוד וודי אלנ-ית באופן בו הם יוצרים: הם משחררים *המון* חומרים, ואחת ל- יוצאת איזו פנינה שאי אפשר להפסיק להאזין לה, במיוחד בגלל המילים של הסולן, מאט ברנינגר. אין הרבה כותבים שמצליחים ממש לאחוז לי באוזן ולגרום לי להקשיב ומכיוון שאני אישה של מילים – זה מאוד מוערך.
ולהלן פלייליסט סיכום השנה שלי לקולומבוס:
אם כבר בהאזנה עסקינן, לקראת סוף השנה אחד הפרקים שהכי אהבתי בגיקונומי, הוא פרק עם רחלי רוטנר בו היא מדברת על האקסטרווורט שבתוך האינטרוורט. ממש ממליצה להאזין לפרק הזה.
ניהול מוצר / קריאה / עבודה / הכנסה או מה שנקרא: החיים שלי
באוקטובר ׳22 החלטתי שזהו. הבנתי שאפילו שהגעתי לתפקיד שרציתי, בחברה צומחת, אני לא נהנית מניהול מוצר ובעיקר מוצאת את עצמי מותשת, עייפה מניהול, עייפה ממוצר, עייפה ממאבקי כוח, עייפה מלהיות שכירה שנותנת 200% – גם אם המשכורת והתנאים אמורים לספק אותי. רציתי לעצור שניה ולחשב מסלול מחדש. התייעצתי עם א.נשים רביםות, החל מאלו שאמרו לי: ״אם לא תמשיכי לנהל עכשיו, את סוס מת בתעשיה הזו״ ועד אלה שאמרו: ״אם תעשי משהו שאת אוהבת – הקסם יקרה״.
ועשיתי עצירה. ותכננתי לשבת בבית כמה חודשים כדי לנוח רגע לפני שעולים שוב על הסוס במרדף אחרי כסף וחיי נוחות במרכז תל אביב. או-אז הגיעה הזדמנות קוסמית, בלתי צפויה, ומופלאה. כדרכן של הפתעות. בשנה שעברה קראתי ספר שנקרא רוזנפלד בהמלצת נטע גורביץ׳ מליטרטי (המיזם לצערי ז״ל). קצת סירבתי לקרוא אותו כי הרגשתי שהוא משיק מדי לחיים שלי. ואכן, גברה הסקרנות ומצאתי את עצמי בולעת אותו תוך ימים ספורים. הספר הזה, שאני מרגישה שמבטא איזה קול פנימי שלי, כל כך נגע בי שיצרתי לו פלייליסט. ותייגתי באינסטה את הסופרת שכתבה אותו.
מפה לשם – מצאתי את עצמי עובדת אצל מאיה בסטודיו להפקת וידאו מול לקוחות שעוסקים בטיפול לסרטן. סוג של שילוב בין כל העיסוקים שלי: ביולוגיה, מדע, סטוריטלינג, ארט, וכל זה תחת נשים מדהימות שבאמת לקחו עליי סיכון. בעקבות הסיפור הזה גם פתחתי עוסק מורשה ויצאתי בסדרת פוסטים נרגשים לגבי היציאה לעצמאות שמתועדת כאן:
יצירה
בתחילת השנה הייתי באיזה פרץ יצירתי של יריה לכל הכיוונים. התחלתי טור חדש שעסק במדע וטכנולוגיה ממש פה, הצטרפתי לסדנת כתיבה והתחלתי לכתוב את הספר שתמיד רציתי לכתוב (ואז נתקעתי וממש עכשיו אחרי שנה אני מצטרפת לסדנא מחדש כדי לחייב את עצמי לתהליך). התחלתי לצייר, התמדתי בשיעורי הפסנתר עם עינב, ועוד פעילויות יצירתיות. אני מרגישה שזו השנה הכי יצירתית שלי עד כה כשבכל פינה מחכה לי איזה סיפור, ציור, שיר, או משהו שרק רוצה שאקדיש לו זמן ואפתח אותו.
ואז הגיעה המלחמה ונראה שהעולם מצא דרך מאוד עקומה להביא אותי לאיזה שיא: להיות חלק מאוד משמעותי בכתיבת הפודקאסט ׳מה המצב׳ לילדים בזמן המלחמה. פודקאסט שמנסה להנגיש לילדים וילדות בני 8+ את המצב המאוד מסובך שאנחנו חיים וחיות בו בארץ הזו. ״למה יש מלחמה?״, ״למה אין גן?״, ״למה יורים עלינו?״ וכו׳ – כולן שאלות שנדרשנו לענות עליהן במסגרת הכתיבה לפודקאסט. ועשינו עבודה מדהימה בעיניי. בדיוק סיימנו להקליט את הפרק האחרון שלנו, פרק 15, והוא יעלה לאתר רדיו הקצה ממש בקרוב. אני ממש גאה בפרק הזה, ובכלל – בדבר הזה שיצרתי יחד עם חבורת מוכשריםות.
https://www.kzradio.net/shows/ma_hamatzav
מוזיקה שוב
אמרתי שאתחיל ואסיים במוזיקה. בערך ביוני פורסם ש-Busted, הלהקה שאהבתי בנעוריי, שהערצתי, שאני עדיין מאוהבת באחד מחבריה למרות שעברו way too many years – חוזרת להופיע לרגל 20 שנות פעילות. בעצם עושים סוג של ריוניון כדי לחגוג. אני זוכרת שראיתי את זה במיטה בדירה הישנה שלנו, באיזו שבת. ניגשתי לשולחן האוכל, התיישבתי שם, ואמרתי ליורי: ״נראה לי שאנחנו נוסעים ללונדון פעמיים.״
ואכן – קניתי כרטיסים ל-3 הופעות ומתוכן הגעתי לשתיים. פעם אחת בגפי, לנסיעה משוגעת של יומיים בלונדון (נגעת-נסעת סוג של), ואחת עם המשפחה ל-10 ימים של כיף. האזנתי השנה המון לאותם שני אלבומים מ-2002-2003. אלו היו אלבומים מכוננים עבורי אז, והם עדיין כאלה, למרות שעל פניו הם די מטופשים ופשוט ריסוקי גיטרות על מקצבי פופ פשוטים. אבל זה כיף, זו ילדות, זו התבגרות, וזה חלום. זו הייתה הגשמת חלום.
באופן קוסמי (כן, שוב הקוסמיות), הסיפור שהתחלתי לכתוב בסדנת הכתיבה היה בדיוק על זה: על איך אני בת ה-17 נוסעת להופעה ההיא בלונדון, של השלישיה המופלאה. ואז פתאום זה קרה והם הכריזו על כרטיסים. ואני כ״כ שמחה שהגשמתי לילדה בת ה-17 את החלום, כי זה היה כל מה שחשבתי שזה יהיה. ערכתי איזה סיכום מאוד מגושם כדי לנסות ולהעביר את החוויה, עדכנו אם הצלחתי:
מילה אולי על 7/10. הכל הזוי, הכל מופרע. חזרנו מלונדון ב-3/10 לחופשת סוכות. היינו אמורים להיות ב-12/10 באינדינגב עם עילי. מצאנו את עצמנו בונים לו אוהל במרכז הסלון כי הבטחנו פסטיבל אז יהיה. הילד הזה שמר אותנו שפויים אבל גם שמר אותנו מודאגים מאוד לעתיד שלו, לעתיד שלו פה או בכל מקום אחר בעולם.
אני רק מתפללת שכולםן יחזרו, שיהיה ריפוי למי ששרדו ולמשפחות של מי שלא. שימצאו נחמה, גם אם קטנה, בחיבוק שהם מקבלים מהאזרחיםות. ובמוזיקה. ובתרבות. ומאנושיות פשוטה, בלי רוח וצלצולים.
זהו. 2024 – אני מוכנה להתחיל את המסע.
Shahar Rodrig 
תודה שחר. היה כיף לקרוא. עשית הרבה בשנה הזו ונראה שהכל עם מבט קדימה. ולגמרי מבין גם את הגשמת החלום בשביל שחר הצעירה. עשיתי דבר דומה כשהייתי בן 25 בשביל תומר בן ה-15. שיהיו לך עוד שינויים טובים והגשמת חלומות גם בשנה הבאה ♥