לפני שאנחנו מתחילים, שווה ללחוץ פליי כדי להאזין במצב-רוח מפויס ונעים.
שמתי לב שלאחרונה אני מגיבה, בין אם תגובה של ממש או רק תגובה מנטלית, לכמות רבה יותר של פוסטים בסושיאל מדיה.
באופן מקרי נתקלתי בפוסט שבו טים אורבן הגאון מתאר כיצד פוסט שרצה לכתוב בנושא החברה (Society) תפח ותפח למימדים של ספר שכתיבתו התפרשה על פני 6 שנים שלמות. אז אמנם לא עברו 6 שנים מאז הפוסט האחרון שלי, אבל כן דגרתי על הפוסט הזה יותר מאשר פוסטים אחרים כדי לנסות ולהבין למה האינטרנט כל כך מכעיס אותי לאחרונה.
תמיד הייתי אישה במיינדסט ביקורתי. למה כתבת בלשון זכר? למה לא הגהת את הטקסט ויש בו שגיאות כתיב? למה הכפתור בצבע כזה? למה זה הנושא שהחלטת לנאום עליו לאומה? למה לא נתת לילד לאכול לפני שנכנסתם להצגה? אני ביקורתית, you see?
בסשן מנטורינג שהעברתי לאחרונה, אחד המשתתפים העלה נטיה לביקורתיות כלפי העובדים שלו; הוא סיפר שהוא מאוד מרוצה מהם, ולמרות זאת קשה לו לחשוך שבטו. האסוציאציה הראשונה שלי לעניין הזה הייתה עקרון ששאול מעולמות אמנויות הבמה: Practice mode vs. Performance mode. במצב הופעה, גם אם יש שגיאה קטנה – דה שואו מאסט גו און וצריך למצוא דרך להיחלץ מהטעות ולהוביל את ההופעה לסוף. במצב למידה – נדרשים ל-Zoom In על טעויות עד שנצליח להשלים את החתיכה הקטנה הזו בדיוק כפי שנכתבה.
אני חושבת שבדומה לכך, יש לנו מצב ״חוויה״ לעומת מצב ״ביקורת״. אם אני כבר בסטייט אוף מיינד של מתן ביקורת – אני אחפש על מה אני יכולה להגיב ואני תמיד אמצא איזה פסיק לא במקום, גרשיים שלא נסגרו, רווחים מיותרים, צבעים מסיחים וכדומה. אבל אם אני במצב חוויה – יש מצב שבכלל לא אשים לב לכל הפרטים הללו. יתרה מכך – אם הגעתי למצב שבו אני מצקצקת על שגיאת כתיב, כנראה שהחוויה ככלל הייתה כל-כך טובה שמצאתי פרט שולי שבשוליים להגיב עליו.
התחושה שלי, אם כך, היא שיש אנשים שנמצאים לעיתים תכופות יותר (או אפילו תמיד) בפריזמה של ביקורתיות ושיפוטיות. אולי זה אפילו מגיע בתקופות מסוימות, כמו עכשיו: תקופות קשות, עמוסות, לחוצות, בהן צריך לסנן אילו פרטי מידע ראויים להיכנס לקורפוס הידע שלנו ואילו לא.
אם אנחנו כבר עוסקות ועוסקים בחוויית קריאה לעומת ביקורת או עריכה, שווה להאזין להרצאה המעניינת הזו על כתיבה מדעית ולמה היא כל-כך ארכנית עד בלתי-קריאה ולא מעניינת. המרצה הזה מעביר קורס בכתיבה מדעית באוניברסיטת שיקגו, והתיאוריה שלו סופר מעניינת: כל החיים היינו עסוקים בלכתוב עבור מורים שמקבלים כסף כדי לקרוא את העבודות שלנו. כלומר, אף פעם לא תרגלנו כתיבה כדי לייצר ערך. ההרצאה שלו פה >>
התחושה היא, במיוחד עבור מי שצורך אינטרנט וסושיאל מדיה, שהעיתונות חד-מימדית יותר מאי פעם. אבל האם העיתונות באמת יותר חד-מימדית או שכולנו נמצאים במצב ביקורת וכוננות יותר מאי פעם? במובן מסוים זו תמונת מראה של הפוליטיקה: האם פוליטיקאים היו הגונים יותר פעם או שפשוט השקיפות עלתה, והיא בתורה עוררה ביקורתיות ביתר שאת?
קשה להוכיח חד-מימדיות. אפשר לקחת כל כתבה ולפרק אותה לגורמים אבל האמת האמיתית היא עדיין בעיניי המתבונן/ת. יהיו מי שיגידו שכותרת מסוימת היא קליקבייט, ואחרים שיגידו שהיה ניתן להקצין אף יותר כתלות בסט הערכים והאמונות שלנו. היה מעניין לבדוק האם הסנטימנט של טקסטים עיתונאיים הולך ומקצין.
מבדיקה זריזה גיליתי קיימים מחקרים שמנסים לסווג את הסנטימנט של טקסט מסוים ולנבא באמצעותם השפעה על ״החיים עצמם״. המחקרים הללו מתבצעים בעיקר בתחום הכלכלי, שם ניתן למדוד באופן חד משמעי על עליה / ירידה במחיר המניה. בשנים האחרונות יצאו מספר מחקרים המצביעים על כך שכתבות בעלות סנטימנט מסוים ינבאו עליה או ירידה במחיר המניה של חברה מסוימת.
קיימים גם מספר מחקרים שניסו להעמיק באפקט הקיטוב שברשתות החברתיות. הדרך שלהם לייצג קיטוב היא באמצעות האינטרקציה עם הפוסטים, האם שיתוף ציוץ נעשה בעיקר בתוך קבוצת השווים (לדוג׳ פוסט של ביבי בקרב תומכי ליכוד) או באופן שווה בין הקבוצות באוכלוסיה.
לדוגמא המחקר הזה הראה שתוכן שערורייתי (בעל מאפייני moral outrage) ישותף בטוויטר בעיקר בתוך קבוצת השווים ולא מחוצה לה.
והמחקר הזה שממצאיו המפתיעים הם שדווקא פייסבוק, בה אנחנו נחשפים רק לאקו צ׳יימבר של החברים שלנו, היא פלטפורמה פחות מפלגת. אני תוהה אם זה לא דווקא בגלל שאנחנו לא נחשפים לעמדות הנתפסות כקיצוניות משלנו ועל כן לא מגיבים באותה הקצנה המעודדת פילוג:
״While interactions on Twitter largely conform to established expectations (homophilic interaction patterns, aggravating positional polarization, pronounced inter-group hostility), on WhatsApp, de-polarization occurred over time. Surprisingly, Facebook was found to be the least homophilic platform in terms of interactions, positions, and emotions expressed. Our analysis points to key conceptual distinctions and raises important questions about the drivers and dynamics of political polarization online.״
Political Polarization on the Digital Sphere: A Cross-platform, Over-time Analysis of Interactional, Positional, and Affective Polarization on Social Media
עיתונות החלה בתור כתיבה שהערך שלה הוא להנגיש ידע, להפוך את הציבור ליותר משכיל ומודע, ועל כן גם בעל יותר כוח בבחירת השלטון. האם זהו הערך של כל מי שמצייץ וכותב על פוליטיקה ואקטואליה? יתרה מכך, האם ידע נטול אג׳נדה הוא הערך העליון במערכות העיתונות של היום?
טים אורבן כותב בפתיחה של הספר שלו שכל אדם נמצא על ה-Idea Spectrum ביחס לכל מיני רעיונות. לדוגמא: מה עמדתי לגבי מדינת ישראל? מה עמדתי לגבי הרפורמה / מהפיכה המשפטית? מה דעתי לגבי דרעי כשר בממשלתנו? מה דעתי לגבי מחיר הקוטג׳? מה דעתי לגבי לזרוק או לשמור קוטג׳ שנשאר בסוף הארוחה? הדעה שלנו, לטענת אורבן, נעה על ציר נוסף שהוא המוח הפרימיטיבי לעומת המוח החושב. המוח הפרימיטיבי הוא זה שמניע אותנו להיות חלק; חלק מהמשפחה שלנו, חלק מהקהילה, חלק מהזהות שטיפחנו בעצמנו. המוח החושב הוא ה״מדען״, זה שחוקר ורוצה לעשות את הדבר הנכון והטוב, זה שמפקפק בדעות קיימות.
עוד לא הגעתי לחלק הבא בספר אבל אני מאמינה שאורבן עומד להתכנס לנקודה בה השיח המגמתי והחד-מימדי פוגש את המוח החושב לעומת המוח הפרימיטיבי. כיצד בעולם שלנו, כש-AI ו-Fake ועוד מילים נוראיות סובבות סביבנו – קשה מאוד לשתמש במוח החושב כי הכל דורש חקירה עצמאית ומה לעשות… זמננו מוגבל. אז אנחנו משחררים את הרסן ונותנים למוח הפרימיטיבי לעשות את העבודה, להיכנע לנרטיבים הקיצוניים ולהתבצר בעמדות הישנות (או אף קיצוניות יותר).
אני רק אניח פה את מה שהחברים ב-OpenAI אומרים על GPT-4:
בתוך עולם כזה, כתבה רביטל ויטלזון, האמא הסטנדאפיסטית והסופרת – את הפוסט הבא; רביטלזון מביאה בהומור שלה את הרב-מימדיות שיש בלהיות אדם. בלדעת שאנחנו לא יודעים את הכל, ולפעמים גם לשבת ולחפור באינטרנט לא יביא ל״תוצאות האמת״ כי מלכתחילה המידע שאנחנו מקבלים הוא מוטה, מוקצן, ופעמים רבות גם גורם לנו פשוט להתבצר בעמדה שבאנו איתה מהבית.
קיוויתי שזה יהיה פוסט על המדע שמאחורי חד-מימדיות אבל הוא יצא בעצם טור שגם הוא, כמובן, יכול להתפרש כחד-מימדי. בסופו של דבר, כל המובא כאן הוא דעתי האישית, האמת החד-מימדית (אך מורכבת, אני חושבת) שלי.
Shahar Rodrig 