The Good, the Bad & the Ugly (1966)

הטוב, הרע והמכוער הוא סרט באורך 3 שעות; אלו 3 שעות של נופי האפאצ’י-קניון, סיגרים, אלכוהול וגברים שלא התקלחו זה ימים מספר, מאובקים מחולות המדבר ומאבק השריפה, אבל עדיין – 3 שעות. כשם שהראינוע התפתח לקולנוע (ומשם הדרך לחוויה מולטי-סנסורית, על-קולית, 3D-ית כבר נעשתה קצרה), הופתעתי לגלות שגם אורך הסרטים עבר אבולוציה קטנה משל עצמו. מסתבר שסרטים ארוכים אינם נחלת העבר; דווקא כאן לדור ה-Y או ה-Z (אני כבר ממש לא עוקבת) של “תביא-לי-עוד-מזה-ועכשיו-ואם-אפשר-גם-תעשה-לי-לייק” – יש סבלנות.

אני מודה, לצערי, גם אני נצר לשושלת האבולוציה. גם אני ניחנתי בתכונה ה-ADHD-ית הזו. כן, זו תכונה היום. זו תכונה שמצאו לה אפילו תרופה! מדהים, לא? בכל אופן, איפה הייתי? כן, גם לי לקח בערך 3 ימים לא עוקבים כדי לסיים את הסרט הזה. בא לי להגיד שהוא דורש סבלנות, אבל האמת היא שהוא לא; ברגע שנכנסים לקצב הדהירות של בלונדי, טוקו ואיינג’ל-אייז – החדר שלי הופך להיות מעין קניון אפאצ’י בפני עצמו. האמת היא, שלהעצמת החוויה – מומלץ להחזיק ביד כוס וויסקי ובפה – סיגריה. כבויה, כי חבל שתמותו מסרטן.

הטוב, הרע והמכוער הוא הסרט החותם את טרילוגיית הדולר בה לא צפיתי מעולם. לכאורה, מדובר במערבון רגיל – יש טוב. יש רע. יש מכוער. שלושתם במרדף אחר אותה אקסטזה של זהב שהותיר אחריו ביל קרסון המנוח. כל העלילה מתרחשת במידווסט הפרוע השורץ חיילי מלחמת האזרחים האמריקנית. השלושה מנצלים את המלחמה לטובתם, הן באספקת בידור שוטף לתושבי העיירות הנידחות, הן בהשאלת המדים ע”מ לעבור באין מפריע את ערבות המערב, והן על-מנת לנצל עמדות כח ע”מ לספק לעצמם פורקן אלים.

זה לא הז’אנר הרגיל שלי, אני לא מרגישה פה בבית. אבל איכשהו – יש באיטיות הזו, בהשתהות על המילים המועטות, ביללות זאבי הערבות ובתשומת הלב לפרטים – משהו קסום. חשבתי לעצמי שאם הייתי צופה בסרט הזה בקולנוע, כנראה שהייתי מרותקת למסך במשך 3 השעות, ולא הייתי נזקקת להפסקות פייסבוק/יוטיוב יזומות. מה שהביא אותי לעניין הבא – למה לא ליזום הקרנות של סרטים ישנים בבתי-קולנוע? הרי בדיוק כמו שיש הקרנות בכורה בה מגיע אדם (הזוי יותר או פחות) לדבר על סרט שעוד לא ידועה הצלחתו, למה שלא יתכנסו אנשים כדי לספוג תרבות שכבר עשתה לה שם? אני לא מדברת על ערבי קונספט סטייל אוזןבר. אני מדברת על ערב בשבוע, או אפילו ערב בחודש בו יקרינו קלאסיקה. HELL, אפילו… טופ 100 אוף אימדב 😉 טוב נו, בינתיים אתם מוזמנים לפה. מובטחת חברה נעימה ומאג קפה חם, אולי אפילו משהו מתוק.

אני אסגור עם העובדה המביכה הבאה: במשך שנים הייתי בטוחה שהריף הבא נולד במסגרת הפסקול של הסרט. הסטייט-אוף-מיינד הזה לא פג גם אחרי שהדקה האחרונה התנגנה ולא שמעתי אפילו לא לרגע את רצף התוים הקסום הזה. אבל אני אחלוק עמכם את פיסת הגאונות הזו בכל אופן, בכל-זאת, הריף הראשון שלמדתי אי פעם על גיטרה.

עד לפעם הבאה – שמרו על עצמכם, היכן שלא תהיו.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s