אני מודה, לצערי, גם אני נצר לשושלת האבולוציה. גם אני ניחנתי בתכונה ה-ADHD-ית הזו. כן, זו תכונה היום. זו תכונה שמצאו לה אפילו תרופה! מדהים, לא? בכל אופן, איפה הייתי? כן, גם לי לקח בערך 3 ימים לא עוקבים כדי לסיים את הסרט הזה. בא לי להגיד שהוא דורש סבלנות, אבל האמת היא שהוא לא; ברגע שנכנסים לקצב הדהירות של בלונדי, טוקו ואיינג'ל-אייז – החדר שלי הופך להיות מעין קניון אפאצ'י בפני עצמו. האמת היא, שלהעצמת החוויה – מומלץ להחזיק ביד כוס וויסקי ובפה – סיגריה. כבויה, כי חבל שתמותו מסרטן.
הטוב, הרע והמכוער הוא הסרט החותם את טרילוגיית הדולר בה לא צפיתי מעולם. לכאורה, מדובר במערבון רגיל – יש טוב. יש רע. יש מכוער. שלושתם במרדף אחר אותה אקסטזה של זהב שהותיר אחריו ביל קרסון המנוח. כל העלילה מתרחשת במידווסט הפרוע השורץ חיילי מלחמת האזרחים האמריקנית. השלושה מנצלים את המלחמה לטובתם, הן באספקת בידור שוטף לתושבי העיירות הנידחות, הן בהשאלת המדים ע"מ לעבור באין מפריע את ערבות המערב, והן על-מנת לנצל עמדות כח ע"מ לספק לעצמם פורקן אלים.
זה לא הז'אנר הרגיל שלי, אני לא מרגישה פה בבית. אבל איכשהו – יש באיטיות הזו, בהשתהות על המילים המועטות, ביללות זאבי הערבות ובתשומת הלב לפרטים – משהו קסום. חשבתי לעצמי שאם הייתי צופה בסרט הזה בקולנוע, כנראה שהייתי מרותקת למסך במשך 3 השעות, ולא הייתי נזקקת להפסקות פייסבוק/יוטיוב יזומות. מה שהביא אותי לעניין הבא – למה לא ליזום הקרנות של סרטים ישנים בבתי-קולנוע? הרי בדיוק כמו שיש הקרנות בכורה בה מגיע אדם (הזוי יותר או פחות) לדבר על סרט שעוד לא ידועה הצלחתו, למה שלא יתכנסו אנשים כדי לספוג תרבות שכבר עשתה לה שם? אני לא מדברת על ערבי קונספט סטייל אוזןבר. אני מדברת על ערב בשבוע, או אפילו ערב בחודש בו יקרינו קלאסיקה. HELL, אפילו… טופ 100 אוף אימדב 😉 טוב נו, בינתיים אתם מוזמנים לפה. מובטחת חברה נעימה ומאג קפה חם, אולי אפילו משהו מתוק.
אני אסגור עם העובדה המביכה הבאה: במשך שנים הייתי בטוחה שהריף הבא נולד במסגרת הפסקול של הסרט. הסטייט-אוף-מיינד הזה לא פג גם אחרי שהדקה האחרונה התנגנה ולא שמעתי אפילו לא לרגע את רצף התוים הקסום הזה. אבל אני אחלוק עמכם את פיסת הגאונות הזו בכל אופן, בכל-זאת, הריף הראשון שלמדתי אי פעם על גיטרה.
עד לפעם הבאה – שמרו על עצמכם, היכן שלא תהיו.
Shahar Rodrig 